תוויות

לך ירושלים

באיזה יום זיכרון אחד בצבא, במסלול, באנו לאבטח את ירושלים. ערב יום הזיכרון חל ביום ראשון אז הגענו כבר בחמישי כדי שלא נחלל שבת, עשו לנו סיור וציוותו אותנו למשימות. ישנו בעיר העתיקה ובשישי בבוקר כבר הסתובבנו בעיר בצורה מחלקתית כדי לשמור על כוננות כלשהי במדי א'.

בכניסה לעיר העתיקה, גיל המ"מ המהמם (זה הלא מגולח..) מסביר על משהו צבאי

ביקור בסטודיו של אריק כלפון באלי-עד

כתבתי פה בעבר על סדנת הדפס עם אריק כלפון שאני משתתף בה במכון לאמנויות תל חי. אז במסגרת הקורס קפתנו לבקר את אריק בסטודיו, לראות, לשמוע ולעבוד (קצת :) )



הסטודיו של אריק נמצא באלי-עד ממש בכניסה למפל הלבן אז אחרי ה'בוקר טוב', הקפה והלימונדה קפצנו לטייל ורשום קצת בין הקקטוסים והפלגים של נחל אל-על.
לימונדה תוצרת בית

פעם בין הקקטוסים היה כפר סורי, אבל הסורים הלכו משום מה, ואחרי שהם ניסו לחזור ב 1973 וצה"ל נלחץ קצת הוא לקח את השאריות של בתי האבן מבזלת ואת כל הטרסות שהכילו בוסתנים, הכניס את שברי הבזלת לרשתות ברזל ובנה מהם מוצבים. גם המקלטים בבית הספר היסודי שלמדתי בו היו בנויים מרשתות ברזל שהחזיקו שברי אבני בזלת, חלקן מסותתות וחלקן לא. יכול להיות שחלק מהן הגיעו מהטרסות ביובליו של נחל אל-על.
מסתבר שזה מסלול קל יחסית ולכן מטוייל במיוחד, אז בזמן שיישבנו בכניסה למסלול ורשמנו קקטוס, מאות בני נוער מי"ב 3 נכנסו בצעקות רמות לנחל. אני אחסוך לכם את התמונות הקשות..

הקוסקוס של אופירה (מתכון מצולם)

תודה לאופירה שלימדה אותי להכין קוסקוס, והסכימה שאני אצלם אותה ואת התהליך, זה קרה לפני חצי שנה בערך, ומאז ניסיתי כבר כמה פעמים, כל פעם יוצא יותר טוב מהפעם הקודמת אבל עדיין לא כמו שלה :)
מאז כבר נולדה אודיה איילה, אבל אני קצת איטי, אז הנה המתכון לפי הרשימות ועם ** מלא ** תמונות :)
מתכון לקוסקוס כתוב בצבע אדום
והמתכון למרק לקוסקוס כתוב בצבע חום

גם לעץ יש מה להגיד - פוסט מצולם

"גם לעץ יש מה להגיד"
אחד המשפטים הראשונים שקלטתי בסדנת הדפס עם אריק כלפון במכון לאמנויות תל-חי.
הסדנה התחילה השבוע עם הדפס בסול, פשוט וקל.
תוכנית הסדנה

הלילה בו נרצח ראש הממשלה

'רק שזה לא יהודי' חשבתי לעצמי. 'רק שזה לא יהיה יהודי'. לא יודע למה. ואם זה יהיה יהודי? אז מה. אז רוצח יהודי. היו רוצחים יהודיים בעבר. אפילו רוצחים פוליטיים יהודים. אם זה יהודי רוצח יהודי אז זה עניין פנימי, לא? נתגבר על זה. בטוח.
ישבתי באוטו וחיכיתי. הרדיו שידר שברי ידיעות וחזר ושידר אותן וחזר וחזר וחזר. אף אחד לא יודע כלום. הטלפון החכם שלי שתק. גם בטוויטר אף אחד לא ידע כלום. וגם בוואטסאפ אף אחד לא ידע כלום. בדרך כלל כולם מדווחים כל הזמן, אבל עכשיו כלום, אפילו לא בְּרוֹטֵר.
פתאום הכל התחיל לצפצף ביחד. ניסיתי לעבור את מסך הפתיחה של הטלפון החכם אבל זרם ההודעות לא הפסיק. הקריין ברדיו שתק ויכולת לשמוע ברקע את רטט המכשירים הכבד באולפן.
"בִּיבִּי מת"
..
בְּלִיל הדיווחים מהרדיו השתלב עם רצף צפצופי ההתראות בטלפון החכם ואני כבר לא שמעתי כלום, כיביתי את האוטו נשענתי לאחור וניסיתי להיטמע במושב. פחדתי לצאת מהאוטו. אנשים שצעדו מהכיכר חזרו על עקבותיהם, ספק הלכו ספק רצו. הם עברו ליד האוטו שלי ואני הצטנפתי במושב. "זה יהודי" שמעתי אותם צועקים "אשכנזי שמאלני". שקעתי עוד במושב, הסתרתי את הטלפון עם החולצה והערתי אותו. 451 הודעות. נכנסתי לטוויטר, יהודי שמאלני אשכנזי ירה בראש הממשלה. לא היו בדיחות עדיין.
..
חיפשתי באוטו כובע, או משהו ללבוש כדי לא למשוך תשומת לב, פאקינג שיער בלונדיני, הייתי חייב להשתין והרחובות התמלאו באנשים. אני לא יודע מהיכן הם הגיעו, הם לא נראו לי כל כך תל אביביים. עברתי למושב האחורי והקיפלתי את המושב לתא המטען, היה שם קפוצ'ון מלוכלך ששימש בעיקר לניגוב של המד שמן, הוא היה מסריח. איך אני אמור לא למשוך תשומת לב עם זה, ססעמק, איך אני תקוע ליד כיכר רבין בהפגנת ימין שנרצח בה ראש הממשלה? איך? שיט.
..
משכתי את הכובע של הקפוצ'ון על הראש כדי שיסתיר את השיער ואת רוב הפרצוף שלי, נעלתי את האוטו וזרמתי קצת עם האנשים עד שחתכתי לאחת החצרות כדי להשתין. פשש, איזו הקלה.
..
יצאתי מהחצר ומשהו משך אותי לכיכר. זרם האנשים לא הפסיק. פחדתי. פחדתי שמישהו שם יזהה אותי כשמאלן, כאשכנזי. אבל הפחד הזה גרם לי להמשיך. המשכתי ללכת, הסירחון של הקפוצ'ון לא הפריע לאף אחד, היו צרות גדולות יותר כרגע. הכיכר נגלתה לעיני, היא הייתה מלאה באנשים. הטלפון החכם שלי הפסיק לצפצף, הרשת נפלה.
..
עברתי את איבן גבירול והגעתי לתחילת הרחבה, זה לקח לי כמה דקות טובות. ההתרחשות האמיתי קרתה במרכז הכיכר. עברתי עוד כמה אנשים, בלי משים השרוך של הקפוצ'ון נתפס באחד האנשים, עוד צעד אחד והשיער הבלונדיני שלי זינק לו מתוך הכובע, קיפץ באלגנטיות קדימה והסתדר בצורה מושלמת על ראשי. שיט.
..
שקט השתרר סביבי. מעולם לא הסתכלו עלי כל כך הרבה אנשים, ובמבטים כאלה, הרגשתי כאילו אני בעצמי רצחתי את ראש הממשלה. מה אני אמור לעשות עכשיו? לשלוף מהקבר את הסבתא העיראקית שלי? את הסבא שלי שהצביע לבגין? שאני מעיירת פיתוח בפריפריה? עצמתי עיניים, הידיים שלי היו עמוק בכיסים ונשמתי עמוק, לאט ובשקט, ממתין למותי.
..
מתוך ההמון יצא אחד, 'הצל' הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר 'כולנו אחים' ואז לקח אותי למרכז הכיכר והדלקנו נר, ושרתי דואט עם עמיר בניון ואברי גלעד הצטרף והקריא את הנאום האחרון של ביבי, ואז הוא אמר שהאחדות היא חשובה, ושכולנו עם אחד וחייבים להיות מאוחדים ולא להתלהם ולא לשנוא את השמאלנים והאשכנזים כי זה לא כל השמאלנים האשכנזים רצחו את ביבי אלא רק אחד, אשכנזי שמאלני משוגע, עשב שוטה. אריאל זילבר הגיע בוכה עם אורגן קטן והתחיל לנגן ליד הנרות. וכולם התחבקו עם כולם וכולן התחבקו עם כולן כי כולם וכולן שומרים נגיעה. וקובי אריאלי הסתובב וחילק סוכריות טופי שהוא אסף בבר מצוות.
..
כן, בטח.

הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח

בתעלה, לא זו בסיני, זו בברלין
משום מה אני קצת בעניין של מלחמות וצבא בימים האחרונים, מזמזם את אפר ואבק ונזכר בסיפורים מהצבא. אז אחד המוצלחים ביניהם הוא הדבר הכי מוזר שקרה לי עם אבטיח.
המארב הראשון שלי בתור מפקד, האמת קצת קשה לקרוא לזה מארב, אבל נראה לי שנשאיר את זה ככה כדי לא להכנס ליותר מדי מונחים צבאיים. אז המארב הראשון שלי בתור מפקד היה ביום חם במיוחד ובערב חם במיוחד גם כן. במוצב בשם רותם, על הים בפינה הצפון מערבית של רצועת הביטחון. אפשר להגיד עליו מלא דברים למשל שהוא על צוק שגולש לים מעל כביש החוף הלבנוני שחצוב בו. ואפשר להגיד עליו שהוא צמוד לכפר שנקרא ראס בייאדה שבעברית זה ראש ביצה. ואפשר להגיד שמתחת לרותם עברה מנהרה ענקית של הרכבת שפעם עברה על החוף מראש הנקרה צפונה. ואפשר להגיד עוד מלא דברים אבל יש לנו עניין עם אבטיח.
אז העניין הזה עם האבטיח התחיל באחד הימים החמים שם ברותם, ובדיוק ביום שהגיעה הספקה. אני לא זוכר כל כמה זמן הגיעה הספקה אבל את כל הדברים השווים היינו גומרים ביום הראשון, ככה זה דחיית סיפוקים בצבא.
לפני היציאה למארב, המ"פ שהיה אימבציל רציני ולכן לא נזכיר את שמו ומי שזוכר מגיע לו. וחוץ מזה שהיה אימבציל גם לא סבל אותי במיוחד  (על זה אין להלין אלא על עצמי, כי הייתי די אימבציל גם כן) אז המ"פ הזה שהיה אימבציל עשה לנו תרגולות.
אחד הדברים שסוחבים על הגב די הרבה במארבים והדבר השנוא ביותר לסחיבה על הגב, הוא פק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. ולחייל שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה קראו גולן. וגולן היה הערס מסייעת (ערס - כולם יודעים מה זה, ומסייעת זו סוג של יחידה)
וחוץ מזה הוא היה הבנאדם הכי מקסים בעולם.
אז תוך כדי תרגולות של המ"פ האימבציל אני פונה לגולן שסחב את הפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה, שיביא את הקסדה שלו כדי שאני אחבר אותה לפק"ל חובש כדי שיהיה לו יותר קל. שכחתי לציין שבראש הפק"ל חובש יש מקום ייעודי לקסדה ואם לא שמים את הקסדה במקום הייעודי שלה אז כל תנועה עם הפק"ל חובש נגמרת בנפגעים לכוחותינו כי כל הפק"ל חובש הופך להיות מטען חורג.
אז אני פונה אליו והוא אומר לי 'עזוב, לא צריך' 
ואני לא מוותר ופונה אליו שוב, והוא שוב אומר לי 'עזוב מילר, לא צריך'
והמ"פ האימבציל מתחיל להתעצבן שנהיה מוכנים ונעמוד בסדר תנועה ונשים את הקסדות במקום.
ואז אני תופס את הקסדה של גולן ומנסה להכניס אותה למקום הייעודי לקסדה בפק"ל חובש שזה בעצם שם קצת יותר יפה לאלונקה. אבל המקום הייעודי מלא.
אז אני אומר לגולן 'יש לך כבר קסדה, למה אתה צריך שתיים?'
וגולן עונה לי.. 'מילר זה לא קסדה'
'אז מה זה?'
'זה אבטיח'
..
ברור שאמרתי לו שברגע שנגמרות התרגולות הוא מעיף את האבטיח חזרה למטבח.
וברור שברגע שנגמרו התרגולות המ"פ האימבציל רצה להיפטר מאיתנו כמה שיותר מהר ושלח אותנו ישר לדרך.
וברור שלא אמרתי לו כלום על אבטיח שצריך לחזור למטבח.
וברור שהשיא של המארב היה אכילת אבטיח בקצה הצוק של מוצב רותם בדרום לבנון ביום חם במיוחד, כשאורותיה של צור משתקפים במימיו השקטים של הים התיכון.
ברור.

סלט מלפפונים של סבתא אניטה (במסגרת הכנות לכריך שיימינג)

חומרים:
  • מלפפונים שנס ליחם (יש לכם מלפפונים ואתם יודעים שאם לא תאכלו אותם היום אז הם יירקבו במקרר ויימצאו את מקומם בפח)
  • מלח בנדיבות (3 כפות +-)
  • רבע כפית פלפל שחור טחון
  • כף שמן (צהוב מאיזשהו סוג שהוא לא זית)
  • כף חומץ (לא בלסמי)
  • שתי שיניי שום

  • קערה גדולה
  • קופסא אטומה
  • קרש חיתוך
  • סכין
  • כף
  • כפית
  • מועך שום

פורסים את המלפפונים לפרוסות דקות של מילימטר.