תוויות

הצד שלי במערכות ישראל ופעולות איבה

לא, איננני מת.
גם לא נפגעתי פיסית בשירות צבאי או פעולת איבה.
סתם נולדתי בקרית שמונה.
למרות שהייתי 'קרבי' אני חייב לציין ששירותי הצבאי היה די בית הבראה לעומת ילדותי. והוא גם היה בתקופה הכי קרובה לשלום שהייתה פה. תקופת ממשלת ביבי הראשונה.
לא נעים להודות אבל ממרום שמאלניותי, אחרי אירועי מנהרת הכותל ועד סיומה, ממשלת נתניהו הראשונה הייתה הדבר הכי קרוב לשלום בר-קיימא. סיורים משותפים עם פלשתינאים, קפה וחומוס במחסום, שדה תעופה בדהנייה, הימורים בקזינו ביריחו, מזרח תיכון חדש וכל השיט הזה.

אז למה אני חוזר לילדות שלי?
כי הייתי בטקס יום הזיכרון בהיכל התרבות בקרית שמונה, האמת רק חצי טקס. אותו מנחם הורביץ כתבנו במרכז לענייני כלכלה, אותו צפניה דרורי, אותם זיופים בשירה, אותו דבר בקיצור. אבל הטון של מנחם הורביץ שלא השתנה בעשרים שנים האחרונות והדברים של הרב צפניה דרורי שלא השתנו החזירו אותי לילדות.

ועכשיו אני רוצה לספר לכם על הגיבורים האמיתיים של מערכות ישראל, שרובם לא מתו בהן, אלא חיו בהן.

זכרון ראשון של קטיושות.
אני לא יודע להחליט אם הוא הראשון או שהפכתי סדרי עולם, אבל אחד הראשונים הוא ירידה למקלט כשאמא שלי מכסה את כולנו בשמיכות סקאביאס בדרך למקלט כי היו רעשים של מטוסים, זה נשמע מצחיק, אבל אחרי שהיא ניסתה לעלות לבסיס שלה בנפח שברמת הגולן ביום הכיפורים ב-73 אפשר להבין שמטוסים יכולים להיות לא רק שלנו אלא גם של האויב. אז אמא שלי זו גיבורת מערכות ישראל הראשונה. והיא חיה בשביל לחיות בישראל.

זיכרון שני של קטיושות.
אני ואחותי עולים מהמקלט הביתה באחת מהפסקות האש, היינו קטנים, אולי ארבע. והפסקת אש הייתה דבר שרירותי שאנשי המקלט החליטו על דעת עצמם כי היה שקט יותר מעשר דקות. אז איך שאנחנו עולים במדרגות לביתינו בקומה השלישית, מטח של קטיושות מרעיד את כל הביניין, אחותי באינסטינק של תרנגולת מרוטה משתטחת על הרצפה ומתחילה לצעוק ואני כמו קוף אחרי בנאדם (היא הייתה יותר גדולה ממני בשנתיים, בעצם היא עדיין יותר גדולה ממני בשנתיים) מתחיל לצרוח ביחד איתה. איך שאנחנו באמצע הצרחות אבא שלי יורד מהקומה השלישית ומגיע אלינו. 'מה קרה לכם? למה אתם צורחים? זה בסך הכל קטיושות' הוא אמר והעלה אותנו הביתה לשטוף פנים ולשתות מים, אחרי זה הוא החזיר אותנו לאמא למקלט וחזר הביתה. הוא סרב להיות במקלט, והלך כל בוקר לעבודה למרות המלחמה. עד שקראו לו למילואים כי הוא היה שיריונר. לא, לא קראו לו למילואים בלבנון, קראו לו למילואים בבקעה. ולמרות שהוא ביקש מהמפקדים שלו שישחררו אותו מקו בבקעה כי המשפחה שלו בקרית-שמונה במקלט, שלטונות הצבא החליטו שהוא חיוני לצה"ל. ובגלל שהייתה מלחמה והמלונות בים המלח היו ריקים, וחיילי צה"ל היו גיבורים, אז הוא היה בנופש בים המלח ואנחנו במקלט. אז אבא שלי הוא גיבור מערכות ישראל השני בסיפור הזה, והוא חי בישראל בשביל לחיות.

בניין 817 בשכונת אשכול, המקלט מציץ בין השיחים הירוקים משמאל לעץ שבאמצע.
זיכרון שלישי, לא ממש פעולות איבה.
בבניין שלנו גר קשיש מעצבן ואשתו הנחמדה, אני לא יודע אם הוא היה ממש מעצבן או רק מעצבן בגלל שאנחנו שיגענו אותו, אבל כמו בכל סרט ילדים טוב הוא תפס את מקום הקשיש המריר. מול החלון שלו היה עץ, ואנחנו בתור ילדים היינו מעבירים את הזמן בטיפוס על עצים, אני אומר 'אנחנו' אבל זה יותר הם כי אני הייתי די פחדן (כן, עדיין, אני יודע) טיפסנו על עצים גם בגלל שגני-משחקים היו נדירים וגם בגלל ששביתות בערוץ 1 היו נפוצות, אבל בעיקר בגלל שלא הרשו לנו. וגם בגלל שזה מה שהכי עצבן את הזקן המריר. אחותי הייתה מטפסת הכי גבוה מכל הילדים בשכונה והיא הייתה גוררת את אחי הקטן איתה, כדי להשגיח עליו. יום אחד כשהיא על ענף על העץ מגיע מר בחור זקן מריר, ומתחיל לנסר את הענף עליו היא יושבת. לא קשה לתאר שבאותו רגע הזקן המריר הפך לצורר יותר גדול מיאסר עראפאת הנצור בביירות. אחרי צעקות רמות, ואיומים מצד אימי על המריר הקשיש בעזרת מקל של מטאטא, הוא הפסיק לנסר כדי שאחותי תרד מהעץ, ואז קיצץ אותו כך שאף אחד לא יטפס עליו יותר, גם לא הציפורים. אז אמא שלי הייתה כבר גיבורת מערכות ישראל הראשונה בסיפור הזה, ועכשיו נוסיף את אחותי הגדולה ואחי הקטן כגיבורי מערכות ישראל השלישיים. והם חיים בשביל לחיות בישראל.

זיכרון רביעי לא קטיושות, אבל קרוב.
אם נחזור לשביתות של ערוץ 1 שהיו נפוצות באותן מי קרב בגבול הצפון, ולפרלמנט ילדים שלנו שהיה מתכנס על הגג של המקלט בזמן שההורים של כולם יושבים על הספסל ליד ומפצחים גרעינים. היינו מנהלים את העולם מגג המקלט, מה צריך לעשות מי ומאיפה ואיך אפשר להשמיד את כל האויבים והאויבות שלנו. באחת הפעמים שהיינו על הגג מישהו מחברי האמיצים הבחין מאחורי המקלט במשהו שיכל להיות במצבים מסוימים מטען חבלה.
ומה עושה ילד עברי במולדת שרואה מטען חבלה?
הוא רוצה לגעת בו!
ומה עושים חברים שלו?
צועקים לו "אל תיגע! זה חפץ חשוד!
מרחיקים אותו ומחייגים מאה (יש לקרוא את המאה במילרע כמו מורות)
לא עזרו כל ההסברים של ההורים שלנו, מהספסל, שזה בטח שום-דבר, הרחקנו גם אותם והכרחנו אותם להתקשר מאה.
ואז הגיע החבלן,
הסתכל על החפץ החשוד שלנו, מצד אחד.
והסתכל על החפץ החשוד שלנו מצד שני.
הרים אותו,
ואמר באדישות שזה בסך הכל חלק מפצצת תאורה, וכל הכבוד שהתקשרנו ושעשינו את הדבר הנכון.
ואז הוא הלך משם.
ההורים שלנו נשארו על הספסל ופיצחו גרעינים, ואנחנו גיבורים שיכורי ניצחון, הצלנו את העולם מכליה.
אז לכל החברים שלי שרובם עדיין בחיים ובישראל, אתם גיבורי מערכות ישראל הרביעיים בסיפור הזה.

זכרון חמישי של קטיושות.
בשהות הארוכה במקלטים במלחמת לבנון הראשונה, היו באות מדי פעם מורות חיילות ומעבירות לנו פעילות כלשהי, לרוב מלאכת יד בסגנון בתיה עוזיאל. מכיוון שהפסקות אש לא ממש הפסיקו אש בשום מקום, ההחלטה אם יש הפסקת אש הייתה שרירותית לפי הלך הרוח במקלט, אני זוכר פעם אחת שיצאנו מהמקלט כי הגיעו מורות חיילות להפעיל אותנו, והן באמת הפעילו אותנו מחוץ למקלט עד שהתחילה התקפת קטיושות. במלחמת לבנון הראשונה היו לחבר'ה של יאסר עראפאת משאיות עם משגר של 30 קטיושות. המשגר היה משגר קטיושה, ומסתובב במקצת ואז משגר עוד אחת. ואנחנו עמדנו מופעלים על ידי מורות חיילות מחוץ למקלט והבטנו בקטיושות נופלות ומתקרבות, מתקרבות ונופלות.
רצנו למקלט וירדנו ספק נפלנו את הכל המדרגות למטה.
כשהגענו למטה פגעה קטיושה במקלט וזיעזעה אותו. שנים אחר כך, כל ל"ג בעומר היינו מבעירים את המדורות שלנו בבורות שיצרו הקטיושות.
אז לכל המורות חיילות שנשלחו לקרית שמונה להפעיל ילדים במקלטים, קודם כל תודה, וחוץ מזה, אתן הגיבורות מערכות ישראל החמישיות בסיפור הזה, אני מקווה שכולכן חיות כאן בישראל בשביל לחיות.

זכרון שישי מאותו מקלט.
לזקן המריר מהזיכרון השלישי, הייתה טלויזיה במקלט, הוא היחיד שהיה במקלט עם טלויזיה. אחד השכנים האחרים חיבר לה אנטנה והוציא אותה דרך יציאת החירום. וכל המבוגרים היום יושבים מול הטלויזה בשמונה ורואים 'כותרות מבט' ואחר כך בתשע את 'מבט'. בדרך כלל הם היו מתעצבנים שהדיווחים על המלחמה שמתרגשת מעלינו היו נגמרים אחרי 3 דקות, כי צריך לשדר לאוייבים שהכל כרגיל. אנחנו כילדים היינו מציצים מהקומות העליונות של מיטות הברזל במקלט. ומדווחים אחד לשני על כל חצי מילה שהצלחנו לקלוט.
העניין עם הטלויזיה של הזקן המריר היה שהוא היה מדליק אותה רק בשביל חדשות, ולא עזרו כל ההפצרות של המבוגרים במקלט שייתן לראות משהו אחר, הוא סירב. אבל גיבורת מערכות ישראל בזיכרון הזה היא לא הטלויזה, היא אשתו של הקשיש המריר, שהיתה שמה לנו תוכניות ילדים כשהמריר לא היה בסביבה, ואנחנו היינו עושים תצפיות לראות מתי הוא חוזר כדי לכבות את הטלויזה ולברוח. אז היא הגיבורת מערכות ישראל השישית בסיפור הזה. והיא נפטרה מזמן, אבל עד שהיא נפטרה היא חיה בישראל בשביל לחיות.

משפחה של גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה צולם ביום ללא קטיושות, עם נהר הירדן ביום טוב והרי הגליל ברקע.
זיכרון שביעי של קטיושות
כשהייתי כבר בן 18 בערך, וכבר לא צריך ללכת ללמוד, התעוררתי לקולם של פיצוצים עזים, עפתי מהמיטה לחדר בטחון אינסטינקטיבית, היה רבע לשמונה בבוקר, שעת הילדים ההולכים לבית הספר. אחותי שהייתה בבית (זו מהזיכרון השלישי) נכנסה ללחץ, אחי הקטן (לא זה מהזיכרון השלישי, אחד יותר קטן) היה בדרך לבית הספר. הוא היה בכיתה א' או ב'.
מה עושים במצב כזה?
במצב כזה אני מתכוון שההורים בעבודה, אין דבר כזה טלפונים ניידים, והאח הכי קטן שלי אי שם בדרך בין הבית לבית הספר, וקטיושות ממשיכות ליפול.
שמתי נעליים, כי אני לא ממש זוכר שהיה לי זמן לנעול אותן ורצתי לכיוון בית הספר. בדרך עברתי את המחזה הסוריאליסטי ביותר שחוויתי אי-פעם עם קטיושות, עשרות ילדים קטנים בחבורות קטנות עם תיקים גדולים רצים ברחוב וצועקים, פטריות של קטיושות ופיצוצים מכל עבר, אנשים יוצאים מבתיהם ואוספים ילדים שצורחים ברחוב למרות שהם לא ילדיהם ומכניסים אותם למקלטים ואלה מנסים לברוח מהזרים שמנסים להציל אותם, קטיושות, פיצוצים ופטריות מסביב וכולם צועקים, וגם אני.
צעקתי את שמו של אחי ורצתי עד שהגעתי לבית הספר. לא מצאתי אותו בדרך, נכנסתי פנימה, ירדתי למקלט ושם הוא היה עם התיק הענק שלו, יושב עם כמה מחבריו ומחכה.
כששאלתי מה קרה, הוא אמר שהם כבר ממש ליד בית הספר שהתחילו הקטיושות, אז הם רצו פנימה ונכנסו למקלט. אז האח הכי הקטן שלי הוא גיבור מערכות ישראל השביעי בסיפור הזה, והוא חי בשביל חיות בישראל.

ויש גם את סבא מיקי וסבתא מרגלית, שסיפרתי על גבורתם בפוסט הזה. וגם הם גיבורי מערכות ישראל שלי, והם לא מתו באף מלחמה או פעולת איבה אלא חיו אותן, מספיק כדי לפגוש אפילו את הנינים שלהם.
וגם סבתא אניטה וסבא ארוין שניצלו מהשואה והצטרפו לפרטיזנים של טיטו (מיוגוסלביה) ואז עלו לישראל, וגם הם לא מתו במערכות ישראל או בפעולות איבה, אלא חיו בישראל בשביל לחיות.

אז איך הגיעו כל הזכרונות האלה? ולמה דווקא הרב צפניה דרורי החזיר אותי אליהם?
כי כל שנה הוא מדבר על החוזק של האנשים בקרית שמונה, וכל פעם שהוא אומר את זה אני נזכר בחברים שאני זוכר שהיו לי אך איני זוכר אותם. אני זוכר שהיו לי חברים בגן שהיו החברים הכי טובים שלי, ויום אחד הם נעלמו. מלחמת לבנון הראשונה עדיין התרגשה מעל. אפשר להתווכח כמה זמן היא נמשכה, אבל החלק המאסיבי שלה מבחינתי התחיל ב 1982 כשהייתי בן חמש, ונמשך עד יוני 1985 כשהייתי בן שמונה. וכל הזמן הזה חברים שלי מהגן ומבית הספר היו נעלמים.
היינו חוזרים ללמוד אחרי שבוע של שהייה במקלט בגלל ההתגברות של הלחימה, ובכיתה היו שני ילדים פחות. ושבוע אחרי עוד פחות.
לא, הם לא מתו. הם פשוט עזבו. לא היה להם אי-מייל או פייסבוק, ולא יכלת לעבור עם מספר הטלפון שלך, ועדיין לא המציאו את הסלולרי בכלל. והם פשוט נעלמו למקום אחר בלי מלחמה.
וכל פעם שצפניה דרורי מדבר על החוזק של האנשים בעיר, אצלי בראש עוברים כל האנשים שהיו חברים שלי ואינני זוכר אותם כי הם עזבו בלי להגיד שלום ובלי למות. אני לא היחיד, עשרים רבבות של אנשים ברחבי ישראל יכולים לרשום קרית-שמונה בשורה של מקומות בהם גרו בעבר.
יש המון ימי זיכרון להולכים מבלי שוב בישראל, והמון צומות, וחגים יהודיים, וגמרים של ריאליטי, וספיישלים של תחרויות זמר, ולוח השנה מלא בכל כך הרבה דברים. ובתוך כולם לא נשאר מקום ליום אחד שמוקדש לגיבורים הנשארים.
אז אני רוצה להקדיש את הסיפור זכרון המבולבל הזה בדימדומי יום הזיכרון ובפתחו של יום העצמאות לכל גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה מקרית-שמונה, שנשארו מספיק זמן בחיים שלי בשביל שאזכור אותם, והם חלק מהזיכרון שלי.
יהי זכרכם בראשי ברוך.
ומכיון שרובכם בחיים, אשמח אם נפגש פעם במקרה לאיזה קפה, עדיף בגליל.

תראה, אוטופיה באוטובוס (הפוסט מכיל ספויילרים לספרים)

אתמול, ערב חג שני, עליתי על אוטובוס 845 בתחנת הרכבת "תל אביב סבידור מרכז" או בשמה הידוע יותר "רכבת צפון".
כיאה לערב חג, צה"ל ואגד, האוטובוס היה עמוס. רובו בחיילים, רובם ישנים ומקצתם שאינם יודעים לסתום את הפה ולו לרגע אחד. שנאמר "למה לשתוק אם אפשר לחפור בסלולרי". רבי חלפון, אם היה שם, היה נותן בהם סימנים כחולים ממכות נמרצות.
לקחתי איתי ספר של קורט וונגוט 'תראה, ציפור'. זוהי אסופת סיפורים קצרים שרואים אור לראשונה בקובץ, והם מעזבונו של הסופר.
את הספר הראשון של קורט וונגוט שקראתי, קראתי במקרה. מילואים, גבול מצריים, מחפש משהו להעביר את החום הכבד כי שינה איננה אפשרית, והנה 'עריסת חתול' קטן ומצהיב. אחד הספרים הטובים שקראתי עד אותו היום. הספר הזה פקח את עיני לכתיבה אחרת שלא הכרתי קודם, היה בה משהו מיוחד. כשחזרתי מהמילואים חבר אחד, עומר ששון, אמר לי "מה? אתה לא מכיר את קורט וונגוט? אתה חייב לקרוא את בית מטבחיים חמש ואת זה.. וזה.. וזה...." תהיתי איך באמת אני לא מכיר את קורט וונגוט? איך פיספסתי אותו? הייתי כבר בן 30 בערך, שזה חתיכת פספוס בפני עצמו.
בשנת סיומי את בית הספר התיכון, שנייה וחצי לפני הבגרויות, לחצה עלי מורתי לספרות (ע.ה השם המלא שמור במערכת) לקרוא את 'התפסן בשדה השיפון' ואני ששנותיי בתיכון עברו מבלי שאקרא ולו ספר אחד ולו רק בגלל ניסיון כושל לעבור בשלום את האקספוזיציה של 'אבא גוריו' השם ייקום שמו. אני עמדתי בסירובי בגאווה, תוהה איך אוכל לעבור בגרות בספרות בתקופה כל כך נחשלת וחסרת סיכומים כשהאינטרנט היה מסוף מסכן באיזה חדר נידח בתיכון וכל שיכל לעשות זה לשלוח מסרי טקסט קצרים ומיותרים לאנשים אחרים בעולם שענו במסרי טקסט קצרים ומיותרים משלהם בחזרה (מי אמר טוויטר?).
ואז בא רובינשטיין.
פרופסור אמנון רובינשטיין בשבילכם.
והגריל את ספרות מחוץ לבגרות (וגם את אזרחות ומתימטיקה אבל זה לסיפור אחר).
כאות הוקרה  לפרופסור א. רובינשטיין קראתי את 'התפסן בשדה השיפון' עוד באותו הערב. התפסן תפס אותי, אולי כי הייתי נער, ואולי כי הוא תורגם לעברית במקור ב 1954 והעברית שלו שהייתה עברית רחוב ב-1954 הפכה לעברית גבוהה ב-1995. שנים אחר כך קראתי אותו באנגלית. התגובות שלי היו אחרות לגמרי. תקראו אותו באנגלית אם אתם יכולים (וכשאתם צעירים :)
למה אני חוזר אליו?
כי אני תוהה איך המורה שלי לספרות המליצה לי על הספר של סאלינג'ר שהשתדל להיות פוץ עד יום מותו והגיבור שלו כנראה כמוהו קיבל את חוקי המשחק ורק התמרמר עליהם, ואיך היא לא המליצה לי על קורט וונגוט? איך? סופר שהיה סבא חביב עד יום מותו וידע שהעולם הוא פנטזיה מתמשכת אחת גדולה וחסרת חוקים.
וספריו גרמו לי לצחוק
ולהתרגש
ולבכות
ולרצות לקום ולשנות.
איך אינם נמצאים ברשימת הספרים לבגרות? (תאמינו, בדקתי, פעמיים!)
אם אתם מורים לספרות, או בכלל, או יש לכם ילדים בגיל ההתבגרות, קנו להם איזו 'עריסת חתול' או 'בית-מטבחיים' או אפילו סיפורים קצרים כמו 'תראה, ציפור'.

רגע,
נחזור לאוטובוס.
אז ישבתי באוטובוס וקראתי.
והחייל מאחוריי לא הפסיק להלל איזה חבר שלו מהיחידה.
והחיילת משמאל לא הפסיקה לחפור לחבר שלה בטלפון.
והנהג בתגובה הגביר את הרדיו כל פעם שהתחדשו החדשות כדי להתגבר על החפירות הסלולריות מאחוריו, למרות כל השלטים הגדולים שמותר לדבר בטלפונים רק בחלק האחורי של האוטובוס כי זהמפריע לנהג.
ביניינו, מי יכול על חיילות פרחות שחופרות בטלפון?
פסח כבר אמרתי
ערב חג שני כבר אמרתי
פקקים כבר אמרתי
לא?
אז פקקים בגולני, אבל עובדים על זה.
ואוטובוס
וספר של קורט וונגוט.
החייל שישב לידי שאל מה אני קורא?
סיפרתי לו על הספר וקצת על הסופר, וקצת על ספרים אחרים שלו.
ואז המשכתי לקרוא, והוא ניסה לקרוא בקצב שלי, בעיה לקרוא בקצב של מישהו אחר, אז התחלתי לקרוא בלחש סיפור שנקרא 'תראה,ציפור' לחייל שישב לידי.
הוא חייך.
שתי החיילות שישבו לפניינו הציצו דרך המרווח בין המשענות, אז הגברתי קצת את הקול כדי שהן תשמענה גם.
והחייל שישב מאחורינו הפסיק להלל את החבר שלו מהיחידה והציץ מעל המשענת שלי לכיוון הספר.
וגם החיילת שעד לאותו הרגע חפרה לחבר שלה בסלולרי רכנה על המשענת לכיווני כדי לשמוע יותר טוב.
אז הגברתי שוב את הקול
והנהג הנמיך את הרדיו, למרות שהתחדשו החדשות.
פתאום נהיה שקט באוטובוס
וכולם הקשיבו לסיפור.
הנהג עצר בתחנה בכחל,
הכינרת ניצנצה מתחת,
וקורט וונגוט ריחף באויר הממוזג של האוטובוס.
הסיפור נגמר.
הנהג השתלב בחזרה בכביש
אבל השקט נשאר.
כמו שעת קריאה בגן ילדים
כזו שאחריה כולם נשארים לישון בכיף על השטיח.

האחוריים של הספר 'תראה, ציפור'
נכון.

זה לא באמת קרה

לי לא היה אומץ לקרוא בקול סיפור לחייל באוטובוס
החופרת בטלפון לא באמת ניתקה אותו
הנהג לא התייחס למה שקורה מאחוריו ורק הגביר והגביר את הרדיו
אבל הכנרת נצנצה כשעברנו לידה
ובגלל המרחק אפילו לא ראינו את הלכלוך
ואני חשבתי על האפשרות הזו
שאני יכול להקריא סיפור לחיילים באוטובוס
אולי זה ייקרה יום אחד
והנסיעה לא תסתיים בשני אנשים בחלוקים לבנים שייחכו לי בתחנה
המהפכה כבר כאן

חג שמח

גפילטעפיש - יצירה פוסט בלוגיסטית מצולמת (מתכון)

סיר חצי מלא במים + 2 עלי דפנה, אש גבוהה
שלושה גזרים בינוניים
לחתוך לפרוסות ואל הסיר
כוס של בצל קצוץ (בערך שני בצלים בינוניים)
להשליך הסירה
שורש פטרוזיליה קצוץ (רק את הלבן בלי עלים!)
הסירה השליכוהו
שתי כפות סוכר, לא גדושות ולא שטוחות, באמצע
כפית גדושה מלח
רבע/חצי כפית פלפל שחור גרוס
התבלינים אל הסיר
אוף-טופיק זנבות העכברושים הללו יהפכו לחזרת תוצרת בית!
קרפיון טרי נחבט באלה ונוקה חצי שעה קודם, על ידי הדרוזי מדגי דפנה. אני אומר דרוזי כי לפני בתור היו שני פולנים שנכנסו לחנות וישר דרשו לראות את בעל הבית. לא יודע מה יש לפונים עם בעלי בית, אבל הייתה שיחה ארוכה שהבחור הדרוזי הצעיר הסביר להם שהוא דרוזי והבחור השני בכלל מוסלמי ופה אין שום בעל בית שייקנו דג ויירדו ממנו. אבל הפולנים בשלהם ואז הבעל הפולני התערב ורצה לדעת איפה בעל הבית, הם לקחו קרפיון טחון אחרי ששאלו את הדרוזי לפחות שלוש פעמים אם הוא נטחן היום (הדג, לא הדרוזי, אוי, הם פולנים קשישים, אתם והראש הכחול שלכם) וקנו שני ראשים של דג, וקנו עוד דג שלם ואז היה דיון לכמה חלקים לחתוך את הדג השלם. בסוף החליטו להפריד את הראש ואת השאר לחלק לשלוש.
וכן,
הם יצאו מהחנות עייפים ולא מרוצים, כמו פולנים טובים.
וישבו באוטו, בחושך, וחסמו לי את היציאה עד שהחליטו אם ליסוע ימינה או שמאלה.
אם הדייג לא עשה את זה, אז מוציאים את הזימים מראש הדג
מנקים טוב את הדגים מהקשקשים שאולי נשארו להם
מפרידים את הראש מהדגים, עם קצת מההתחלה של הדג כדי שניתן יהיה למלא אותו
מפלטים את הקרפיון
משליכים הסירה את האדרה
חותכים את הפילטים של הקרפיון ובצל גדול או שניים קטנים
טוחנים את הקרפיון ואת הבצל במטחנת בשר עם חורים גדולים! אתם לא רוצים דייסה
מוסיפים שמונה כפות קמח מצה, לא גדושות מדי ולא שטוחות מדי
מוסיפים שתי ביצים
וכף שמן
כפית מלח, לא גדושה ולא שטוחה. וחצי כפית פלפל שחור גרוס
הציר רותח לו על האש, ניתן להנמיך את הלהבות כדי שמכניסים את הקציצות הן לא תרקודנה בסיר ותתפרקנה
לשים את העיסה עם הידיים, טוב כדי שהכל ייתחבר
צרים קציצות ומשליכים הסירה
הם תופחים קלות בסיר, אל דאגה, זה מה שצריך לקרות
מבשלים שעתיים! על אש נמוכה ומכסה סגור
מוציאים את הקציצות בעדינות ובעזרת צמד כפות, מבלי להוריד את הסיר הגז, ומקשטים בגזר בראש כל דג :)
לאחר מכן מוציאים את הראשים הממולאים מהסיר גם כן
את הציר שנותר מצמצמים לכדי מחציתו, מדי פעם מועכים עם מצקת את האדרה שנותרה כדי לסחוט את כל הג'לטין החוצה.
מסננים את הציר מהאדרה ושאריות הירקות, ומחלקים שווה בשווה בכל התבניות, כדי שכולם יהנו מהג'לי :)
ראש של דג ממולא, כדי שנהיה מלאים בעצמנו, כמו גפילטעפיש טוב.

בתיאבון
וחג אביב שמח!

*אני הכנתי לפי הוראות מדויקות של אבא שלי

שלג ישראלי - מערכון

איזה סופה יואו
חבל על הזמן
הרבה זמן לא הייתה כזאתי סופה
שמנו ת'ילדים באוטו ונסענו לרמת הגולן.
עדיף רמת הגולן, למה החרמון גם יקר וגם מלא ישראלים.
הכל לבן וירוק,
פשש..
ממש אירופה.
אנחנו מגיעים לכניסה לרמת הגולן,
ומה?
פקק.
פקק בכניסה לרמת הגולן.
פקק בכניסה לרמת הגולן
מה?
אני עומד בפקקים?
אני?
אז איך שאני עוקף שני דרוזים באוטו
בא אלי דרוזי אחר,
אומר לי שאני חוסם את היציאה מרמת הגולן,
אני חוסם?
אני?
למה?
אני עשיתי פקק?
ואז הדרוזי אומר לי שהוא לא דרוזי, הוא בכלל שוטר.
ס' אוחתו ערס.
אני מנסה לנסוע אחורה אבל מה?
כולם החליטו לעקוף.
נהיה דו נתיבי על נתיב אחד בכניסה לרמת הגולן,
אף אחד לא יכול לנסוע.
כס' אוחתו הדלק.
השארתי את הילדים והחימום באוטו ויצאתי החוצה לבדוק למה פקק.
ולמה פקק?
כי איזה שוטר החליט שאי אפשר לעלות בגלל השלג.
השלג זאתי הסיבה בכלל שאתה רוצה לעלות לרמת הגולן,
למה, מה יש לעשות שם אם אין שלג?
לקטוף תותים?
כס' אוחתו
מי זה השוטר הזה בכלל?
הוא יגיד לי לא לעלות לראות שלג?
כמו באירופה
למה, השלג של אבא שלו?
מדינת משטרה נהיינו.
אי אפשר לעלות כי הכבישים חסומים, אעלק.
למה אני לא יודע לנסוע בשלג?
למה לא הייתי בלבנון?
בשלג,
בבוץ,
איפה שאתה לא רוצה נסעתי.
לא עם אוטו,
עם טנק.
אז מה?
בשביל זה יש לי ארבע על ארבע,
עוד מהתקופה של הטנקים.
למה, מישהו יגיד לי איפה לינסוע?
למה אני רגיל לנסוע בכל מקום.
נהיה פקק בכל הכניסה לרמת הגולן, אז השוטר פתח את המחסום כדי שנוכל להסתובב.
להסתובב אעלק.
כל השיירה נסעה למעלה.
למה מי זה השוטר הזה?
כס' אוחתו
הכל לבן ושלג,
תקועים בשלג
וכל העצים מכוסים בשלג,
וכל הכביש מכוסה בשלג.
ממש רומנטי.
ומה?
לא נעצור כדי שהילדים ירגישו קצת שלג?
איך שהילדים יוצאים, צפירה מאחורה.
השני דרוזים ממקודם צופרים לי.
לי!
מה כואב להם?
שהילדים משחקים קצת בשלג?
למה?
שלג של אבא שלהם?
ואז ההוא הדרוזי אומר לי,
"זה מסוכן לעצור, כי נתקעים"
הוא אומר לי שמסוכן לעצור כי נתקעים?
למה לא הייתי באימון חורף ברמת הגולן?
אני לא יודע שנתקעים?
שתי דקות הילדים ישחקו בשלג ואז ניסע.
מה כואב לו?
מה הוא דואג?
טרקטור של דרוזים
שלא נעצור אצל הדודות שלו עם הפיתה הדרוזית?
נעצור גם שם.
כל השיירה יצאו מהאוטו התחילו לשחק בשלג.
ואז התחיל גם לרדת עלינו שלג.
פשש..
ממש אירופה.
נהיה ממש קר,
כמו אירופה.
נכנסנו לאוטו,
וואלה האוטו מפרפר במקום.
בכל זאת שלושים סנטים של שלג, וסך הכל ג'יפ לא טנק.
הדרוזים הנחמדים ניסו לדחוף אותי, וכלום.
אחד מהם אמר, כנסו לאוטו תפעילו חימום ותחכו לחילוץ.
מה חילוץ?
כס' אוחתו
השוטר המטומטם מלמטה.
אם הכבישים חסומים אז למה נותנים לעלות בכלל?
מפלסת מחלצת
מה?
לא ידע שניתקע?
והדרוזי מה?
לא יכול לקפוץ שנייה לכפר, להביא איזה טרקטור של דוד שלו ולפתוח ת'כביש?
בשביל מה הוא דרוזי?
ואם לא טרקטור,
אז לפחות איזו פיתה עם זעתר,
הילדים מתחילים להיות רעבים.
שעה וחצי עד שהגיעה מפלסת.
שעה וחצי!
כל רמת הגולן זה מטר וחצי,
למה שעה וחצי?
מה?
כי זה כביש של דרוזים?
מה?
דרוזים הם לא בני אדם?
איזו אפליה.
השנאה במדינה הזאתי .
מה?
נידאל, שלג ובלי ישראלים - מראה נדיר
כי השלג שלהם לא עולה מאה עשרים שקל כניסה?
לבן-אדם?
שעה וחצי של חימום שחט לי את כל המיכל של הארבע על ארבע.
עצרנו בכפר לתדלק,
כס' אוחתו המדינה הזאתי
שמונה שקל לליטר.
כס' אוחתו הדרוזים האלה.
20 שקל לפיתה עם לבנה.
כפול שלושה ילדים
פלוס אישה
פלוס כנאפה
כס' אוחתו
שלוש דוחות ממצלמות מהירות בדרך חזרה,
ומצלמת רמזור אחת.
כס' אוחתו
מדינת משטרה.

ביקור בסטודיו של עדי סנד על גג, אי שם בתל-אביב

בעקבות פרויקט המנהרה, קפצתי לתל אביב לעשות שופינג של צבעים וביקור בסטודיו של עדי סנד.
הגג שלו מרתק, ומלא באמנות מכל הסוגים. הסתובבתי על הגג, קיפלתי פקקים, וטיאטתי שאריות סיד מזיפות טרי. היה מעניין.
הרבה שאלות על איך אומנות ומה אומנות. מה זה מרחב ציבורי בעצם, ולמי הוא ששייך.
חוץ מהביקור אצל עדי, הסתובבתי קצת בתל אביב, השארתי את כדורי האצבעות שלי בריבר סטודיו - חדר חזרות באזור המסגר, וביקרתי באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות. הרגשתי קצת כמו אליס בארץ הפלאות באולם הענק למטה, שהיה חשוך מדי והכיל יצירות אפוקליפטיות של אנסלם קיפר. מלבדו יש תערוכה מעניינת "Roundabout : פנים אל פנים" בחלק הישן והידידותי של המוזיאון. ואני ברלינאי בביתן הלנה רובינשטיין.


על הגג של עדי
עבודה של עדי בשינקין
מסכות של עדי סנד

גם אני רוצה גג!


חומרים
על הגג של עדי
הכדור שלי ב"ריבר סטודיו"