זה היה תהליך, קודם מת הגוף חימום התחתון ואז מת הטיימר, גם הטיימר מת בתהליך אבל עכשיו הוא ממש מת, ולכן התנור גם מת, מת.
לא היה קורה כלום אם הוא היה מת ככה סתם אבל הוא מת בדיוק ברגע שהכנתי בצק למעמולים מהמתכון הזה ורציתי להפעיל את התנור.
אז מה עושים?
שולפים סיר-פלא מהארון שמעולם לא נעשה בו שימוש וקיבלתי אותו מאחותי שגם לא נראה לי שעשתה בו איזה שימוש.
מתחילים עם המתכון המקורי ומכינים את הגליל הראשון, משאירים אותו על נייר אפייה ומרדדים שליש בצק נוסף על נייר נוסף, מורחים בממרח תמרים ומגלגלים את הגליל הראשון לתחילת משטח הבצק השנים וממשיכים את הגלגול, כך גם עם החלק השלישי, נוצר גליל עבה של מעמולים, הוא רך אז חותכים לשניים, מגלגלים עוד קצת כדי שימלא חצי סיר פלא.
משמנים את סיר הפלא עם מלא חמאה (אני מכין את המתכון עם חמאה לא עם מרגרינה)
מסדרים בסיר את שני החצאים.
שני החצאים מסודרים בסיר - פלא!
מניחים את מרכך האש (חלק נוסף שמגיע עם סיר הפלא ונועד לפזר את האש בצורה שווה ולהעביר חלק מהחום דרך הפתח המרכזי לחקו העליון של הסיר)
ואת סיר הפלא עליו, אני השתמשתי בגז הגדול ביותר אבל בעצמה הנמוכה ביותר שלו.
אופים על האש בין 35-50 דקות, ממש תלוי בגודל הלהבה שלכם.
עוגת המעמולים מוכנה כאשר קצותיה שחומים, היא נבצעת במרכזה, ויש ריח טוב במטבח!
עוגת מעמול מוכנה
נותנים לה להצטנן מעט בתוך התבנית (20 דקות ככה) מעבירים סכין בקצוות כדי שלא תתפרק כשהופכים.
הופכים בתוך הסיר שתיפול למכסה ואז הופכים שוב לצלחת.
זהו מתכון של מעמולים מגולגלים ורכים במיוחד, ולא רלה הממולאים הצבוטים של החתונות, או הבלוקים עם האגוזים שצריך שלוש כוסות קפה בשביל כל חתיכה.
אני ממלא אותם רק בממרח תמרים למרות שבמתכון המקורי זה קצת שונה.
מצרכים
330 גרם קמח
170 גרם סולת
1/2 חבילת מרגרינה (אני מרמה ושם 100 גר' חמאה במקום, אלא אם כן יש יהודים שאכלו בשר בקהל)
1/2 כוס שמן
1 שקיק אבקת אפייה
1 שקיק סוכר וניל
2/3 כוס מים
אופן ההכנה
ראשית יש לשים בקערה את הקמח, הסולת, סוכר הוניל ואבקת האפייה, מערבבים היטב ואז מכניסים את המרגרינה.
מערבבים את הקמח עם המרגרינה עד לקבלת פירורים קטנים (ללא חתיכות של מרגרינה - כל חתיכה שנותרת גורמת לחורים בבצק !)
מוסיפים את המים והשמן (אני מודד באותו הכלי, שם קודם שמן עד לקו של החצי, ועליו מוסיף מים, השמן צף ולכן אני מוסיף מים עד שהם מגיעים ל- 2/3 וכך חוסכים שטיפה של כלי נוסף :) וחוסכים מים.
לשים כמה שפחות, רק כדי שיווצר גוש (ככל שלשים יותר העוגיות פחות פריכות).
אני לש פחות מדקה - שימו לב שהבצק דביק (הצבע התחרבש בפוטושופ - אבל יצא סגול אייטיז)
משתמשים במעט קמח כדי לאסוף את מה שנדבק בשוליים של הקערה ואוספים הכל לגוש אחד, שימו לב לשמנוניות של הידיים.
מקמחים מעט את הקערה ומחזירים את גוש הבצק. ומכסים בנייילון נצמד - אבל לא צריך לעטוף ולהצמיד, פשוט כדי שלא יתייבש. ומכניסים למנוחה במקרר (שעתיים-שלוש בערך).
מוציאים מהמקרר, מחלקים לשלושה חלקים, ומרדדים כל חלק למלבן דק על נייר אפייה כדי שיהיה קל לגלגל, ניתן לקמח מעט אם חייבים - אבל מעט. כמה מילימטרים לפני שנוצרים חורים (ככל שיותר דק העוגיות יותר טעימות, כי יש יותר מילוי :)
אני משתמש רק במלית תמרים במילוי, בעיקר כי אני צריך מילוי רך ולא כולם אוהבים קינמון. אבל במקור יש בלוק תמרים ללא גלעים שהוכנס עם הניילון שלו למיים חמים כדי שייתרכך ועורבב אחר כך עם כמה כפות של ממררח תמרים וכפית גדושה של קינמון. אבל שימוש בבלוק תמרים יוצר מילוי קשה שלא מאפשר רידוד דק של בצק, במקרה זה יש לרדד את הבצק לחצי סנטימטר ולגלגל רק שלוש פעמים. ואז זה יוצא קצת בלוק. כל אחד וטעמו הוא.
מגלגלים בעזרת נייר האפייה כמו בתמונה.
דואגים שהחיבור יהיה בתחתית.
וחותכים כל סנטימטר.
מסדרים במגש על נייר אפייה עם קצת רווח.
מכניסים לתנור שחומם מראש ל 150-170 מעלות - המעמולים צריכים להאפות אך להישאר לבנים.
אחרי 10 דקות מנסים להזיז את אחד המעמולים, אם הוא ניתק בקלות מנייר האפייה הופכים אותו ורואים אם הוא טיפה צהוב בתחתיתו. אם כן אזי המעמולים מוכנים אם לא משאירים בתנור ובודקים כל שתי דקות.
שימו לב שהמעמול לבן
ותחתיתו קצת צהובה.
מצננים על רשת.
ומאחסנים בכלי סגור, אין צורך להכניס למקרר, אצלי זה לא מחזיק יותר משבוע - זה נגמר הרבה לפני. בתיאבון.
בכל מִינֵי מְקוֹמוֹת בַּזְּמַן שֶׁל הַחַיִּים נקרים בדרכנו צמתים, לעתים אלו רק פניות לדרכי עפר צדדיות, לעתים מחלפים מרובי נתיבים, ולעתים צמתי T. אין לי אנלוגיה לדרכים ללא מוצא, לא נתקלתי במצב כזה שלא יצאתי ממנו, גם אם רע מאוד. אולי המוות בסוף הוא כזה, ואולי לא. ואולי הוא רק מנהרה, גשר או מסלול משוקע. מבלי להיכנס לבחירה חופשית או דטרמיניזם, בדרך כלל אני נמנע, או מקסימום מחכה לטרמפ, שייקח אותי.
אי שם בת"ו שי"ן סמ"ך דל"ת חזרתי מדרום אמריקה לתוך צומת. שבעה חודשים ניקיון מחשבתי באו אל קיצם ואני נאלצתי להתמודד עם העתיד. עם תואר ראשון במדעי המחשב, בועה מפוצצת וסלידה ממחשבים. הצומת שלי לא הוביל לשומקום. מ.ע.צ עדיין לא הציבו את השלט 'בבנייה'.
לעומת זאת צומת שמ.ע.צ כן הצליחה לסיים הוא אליפלט שנהיה למחלף, והפך את הנסיעה לצפת לתענוג צרוף עם גשר ונוף, ממש אירופה. סבתא שלי הייתה בצפת, במחלקה הגריאטרית הישנה של בית החולים על שם רבקה זיו, שנמצאה אי שם ליד העיר העתיקה במבנים מימי הממלוכים והתורכים. הייתה זו מחלקה נידחת, צבועה בלבן, בלי שומר ובדיקות בכניסה, אף אחד כנראה לא תכנן לעזור למאושפזים ולעשות עליהם פיגוע. סבתי שכבה שם בין שאר האנשים המחוברים לכל מיני מכונות מצפצפות שייצרו ביחד דיסהרמוניה של צפירות, והמתינו. כנראה למישהו שיינתק אותם, ייקח אותם למנהרה הקרובה או סתם יזרוק אותם מאיזה גשר.
מטפלות סיעודיות שאינן דוברות עברית, מכונות מצפצפות, וקירות לבנים די מסכמים את המבנה על אוכלוסייתו. נכנסתי עם אמא שלי, וסבתי שכבה שם לא רצתה לדבר איתנו, או לאכול, או לעשות דבר, כל דבר.
-->
יצאנו מהמחלקה והתיישבנו על ספסל בחוץ. אין הרבה מה לעשות במחלקה גריאטרית חוץ מלחכות. ואולי לדבר על הא ועל דא.
"סבתא ראתה סרט שלך בטלוויזיה" התחילה אמא שלי.
"הא?"
"היא ראתה סרט שלך בטלוויזיה"
"איך בדיוק?" שאלתי ואמא שלי התחילה לצחוק.
"לפני שבוע, היא אמרה שהיא ראתה סרט שלך בטלוויזיה. אמרתי לה שהיא מדמיינת ואתה בכלל בדרום אמריקה, ושלא עשית אף סרט" הסתכלנו אחד על השני. הסתובבנו אחורה לכיוון המחלקה.
אמא שלי המשיכה "שאלתי אותה איך היא ראתה ? אין שם טלוויזיה בכלל. אבל היא התעקשה שהיא ראתה סרט שלך בטלוויזיה".
עכשיו גם אני צחקתי.
"נו, אז על מה הסרט שלי?" אמא שלי צחקה שוב.
"היא לא רצתה לדבר איתי אחר כך" היא סיימה.
חזרנו פנימה וסבתא עדיין לא רצתה לדבר איתנו.
זה לא הדבר היחיד שסבתא שלי ראתה, היא ראתה שאחותי בהריון, פעמיים, וגם ראתה שהיא תמות בגיל שבעים ושמונה. ועוד כמה דברים שהיא ראתה ולא התייחסתי אליהם. יכול להיות שמה שהיא אמרה הייתה צריכה להיות הדרך שלי, או שהחלפתי אותה בבחירה חופשית.
לא תמיד אנחנו יודעים שמורה הדרך שלנו הוא-הוא מורה הדרך שלנו. ולא תמיד אנחנו יודעים שהדרך שהוא מוביל אותנו נכונה, ולמה אין פה איזה שלט קטן..
פניתי שמאלה בצומת שלי, לתל-חי ונרשמתי ללימודי קולנוע. סבתא שלי נפתרה ארבע שנים אחרי בגיל שבעים ושמונה, לפני שנה וקצת.
ביום שני בשבוע שעבר הוקרן סרט שלי לראשונה בטלוויזיה. אני לא יודע אם לסבתא שלי, איפה שלא תהייה יש צלחת לווין. אבל יש סיכוי טוב שהיא צפתה בו, אולי הרבה לְפָנַי.
-->
אני לא יודע מי הוא מורה הדרך שלי עכשיו, ואם יש לי כזה. סבתא שלי לא באה לי בחלום עם תובנות עתידיות, וכנראה, אולי, שהחיים שלי אינם סרט – ולא תמיד מגיע מורה דרך חדש.
