תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות חייל משתין בצד הדרך. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חייל משתין בצד הדרך. הצג את כל הרשומות

חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.
פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.
אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.
זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.
ואז איזה מישהו המציא את המזגן.
ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.
והמעשנים, מעשנים.
ואז אנשים התחילו לריב.
אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.
אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.
אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.
אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.
אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.
ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!
והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.
ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.
ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.
והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.
והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע. 
ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,
ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.
ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.
ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.
ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.
מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט
כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.
יום עצמאות שמח.