תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות דרור מילר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דרור מילר. הצג את כל הרשומות

מועדון העקורים - יומן מלחמה מתעדכן

מועדון העקורים

הפעם הראשונה שקריית שמונה קיבלה צו פינוי היה ביום שישי לפני שבועיים וחצי. למרות ההיסטוריה הביטחונית הענפה, היא מעולם לא פונתה במלואה בצו. ועל כן מצאתי את עצמי עקור, פליט, נווד, חסר בית. בית זה ביטחון ושורשים ומקום בלב ובראש ובמציאות. ואני? הביטחון שלי התערער, השורשים נעקרו, הלב השתבש והראש שקע במחשבות והמחשבות שקעו בהרהורים וההרהורים של המחשבות צפים ועולים חסרי אונים בראש שלי. בהיתי בתקרות, בתקרה של האוטו ברמזורים, בתקרה בבית קפה, בתקרה בחדר ילדים שבעצמם נעקרו מחדרם והועברו לאחר עם יותר בטון וחלון מפלדה.

שום דבר לא מרגיש שלך, אתה אורח בחיים של אחרים.

כולם יותר מנחמדים. מתחשבים, מרצים, שואלים, מתעניינים, "מה אתה רוצה? מה בא לך? מה מתאים לך? תרגיש בבית!"

לא רוצה כלום, לא בא לי כלום, לא מתאים לי כלום ולא מצליח להרגיש בבית.

ובאמת שזה לא באשמתם, זה באשמתי שהשרשתי שורשים, שבניתי מקום שהרגיש בית ושהתכנסתי בו בצורה הכי ביתית שיש. אבל עכשיו הוא לא שלי יותר, הוא כלי בידיים אחרות. אולי יחוסו עליו ואולי לא, אבל הוא איבד מהביטחון שלו, ומהביתיות שלו. הוא רק קירות רחוקים כרגע, בינתיים רק קירות.

קפה ויעל בכרכור - צבעי מים על נייר

כרגע אני מנסה לצוף בפרדס חנה. עשיתי כלים בבית קפה בערב להערמת המורל, המורל שלי באמת עלה כי הייתי עסוק בלשטוף כלים ולפלש אותם ולהניח את כולם במקום כמו במשחק לילדים אפס עד שלוש של להשחיל צורות לתוך חורים בקופסא. מקומיים צחקו בחוץ ואני נחתתי מהציפה שלי והתרכזתי בלהסיר חמאת שום ממגשי נירוסטה. פעילות מרגיעה את המחשבות, ומשחקי קופסא עוד יותר!

נחמד פה בפרדס חנה, אין אזעקות. יש פלאפל של "למה הזמנת פלאפל, היית צריך להזמין סביח" וגם פיצוחים של, נו, לא יבגני, איך קוראים לו? ואמנם הנחלים פה זרזיפיים אבל בבוקר הלכנו לרוץ על הים. בין המתקן האסטרטגי של חברת חשמל לבונקר האסטרטגי של השכן של ראש הממשלה בחיפוי מסוקי קרב של חיל האויר ובליווי אוניות של חיל הים, ומדי פעם עובר מטוס. אחרי הכל מלחמה זו מלחמה.

 

מועדון העקורים – דילוג צפונה

דילגתי צפונה לבקר את אחי ומשפחתו שנותרו מאחור בלהבות הבשן. זה קיבוץ במרחק עשרה קילומטר מהגבול, כל גבול, גם מסוריה. הוא מספיק רחוק בשביל לא לקבל הטבות מס ובשביל שלא יפנו אותו בצו. אבל הוא קרוב מספיק בשביל שחיילים יחסמו אותו וישמרו עליו, וגם מספיק קרוב כדי לשמוע את הנפילות בקריית שמונה. נראה לי שמוותרים על יירוטים בקריית שמונה, גם כי החיזבאללה יורים שטוח וקצר, אחרי הכל 2 ק"מ מהגבול, וגם כי פינו את רוב התושבים אז למה לבזבז 150,000 דולר על מיירט אם אפשר לסגור פיצויים על נזק בכמה עשרות אלפי שקלים.

מהרגע שהגעתי לכאן יש נפילות בקריית שמונה. שני מטחים פלוס טיל נ"ט ופגיעות ברחבי העיר. החלונות בלהבות קצת רעדו ופיצוצים הדהדו בעמק.

אופניים של אחייניות בקיבוץ - צבעי מים על נייר

נכנסתי לקבוצת וואטסאפ של "תושבי קריית שמונה הנשארים בעיר- Y" כדי לדעת מה קורה. ליבי עודנו בקריית שמונה אבל גופי עמוק בפליטוּת. מפחיד אותי לחזור, העירייה הוציאה עוד הודעת פינוי, הפעם עם הבטחה לסיור של חיילי פיקוד העורף בין הבתים כדי לסמן אילו בתים פונו ובאילו נותרו אנשים. לא ברור את מי זה אמור לשרת, את כוחותינו? את כוחותיהם? את הגנבים? מישהי חיפשה גרביונים לגילאי 3-4 ואוברול שלם לגיל שנתיים. מישהי אחרת חיפשה סַפָּר לפלוגת חיילים פרועת שיער. שיגרה.

לקחתי את האחיינית שלי לשופינג בראש פינה. המושבה הציורית מעולם לא הייתה שוקקת חיים כמו עכשיו. בנוסף לתושבים הרגילים, עשרות ומאות חיילים עם מגוון פלאפלים בפה ועל הכתפיים יצאו ונכנסו מכל חנות אפשרית. אפטר בראש פינה זה כנראה דבר. קרענו את חצור ואת ראש פינה, קנינו פנימיות לאופניים, ספרים, קלמר ומק'דונלדס. החיים עצמם.

בדרך חזרה עצרנו בצ'ק-פוינט-דויד כי הייתה התראה לירי טילים בגזרה, מזל שפנינו ימינה לעמק אחרת היינו מחכים לנצח. יש מחפורות ותעלות קשר ושקי פק"ל ונגמשים ומקלעים בכל צומת, על כל גבעה ותחת כל עץ. ווייבים של מלחמת העולם השנייה בצבע ובמציאות.

לפחות האופניים בסדר עכשיו, אפשר לדווש בקיבוץ.

 

מועדון העקורים – מבצע חולדה

בימים האחרונים רצות שמועות בקבוצות של תושבי קריית שמונה שהמים מתאדים מהאסלות וחולדות מנצלות את הפרצה ומבלות זמן איכות בבתים הנטושים. מנשנשות חטיפים, צופות בנטפליקס ומעשנות לאנשים את הרפואי. בגלל ניסיון עבר עם חולדה אחת בשירותים ועוד אחת באוטו, החרדות עלו, צפו ועשו קולות של כרסום.

איזו דילמה. החיים עצמם כאן ועכשיו או לנקות חרא של חולדות שם ואחר כך.

שמנו נפשנו בכפינו וקפצנו לקריית שמונה לערום ספרים על מכסי אסלות. שום חולדה, לא של חמאס, לא של נסראללה ולא של גרטה תבלה אצלי בבית! בדרך לקריית שמונה עיר פרזות, הבחנו בפטריות עשן באזור מרגליות. בסך הכל חילופי האש היומיומיים. מרגליות נמצאת על מדף מעל קריית שמונה, אפשר לראות את קצותיהם של הגגות האדומים הקרובים לקצה המדף מהסלון שלי. קרוב אבל לא קרוב מספיק בשביל להסתובב ולברוח.

הכבישים ריקים, החניות נטושות כמעט לגמרי, קריית שמונה עזובה. מחפורות בצידי הדרכים ושקי פק"ל מפוזרים פה ושם מעמדות שהיו ודולגו למקום אחר. כמה בתים פצועים, קצת אפור פחם ובעיקר שממה ושיממון. חתולי הרחוב מסתובבים בין הבתים משוועים לאיזו חתיכת פולקע מתושבים אמיצים שנותרו מאחור. העירייה פרסמה בפייסבוק שהם הקימו סיירת להאכלת חתולים, לפחות הם עושים משהו למישהו. ברחוב של אמא שלי החתולים עשו לי טובה וזזו בעצלתיים מהכביש, אז עשיתי להם טובה בחזרה ושמתי להם אוכל. זיהיתי רק חתול אחד מוכר, השאר כנראה היו עקורים כמוני. את החתולות הקבועות שבמרפסת לא מצאתי אבל השארתי גם להן אוכל.

הנחתי ספרי אמנות על האסלות אצל אמא. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, סוריאליזם, בת זמננו. אמנות נגד חולדות. שום חולדה לא יכולה על מגריט ודאלי, בטח לא על הגרסאות המהודרות של טאשן.

ספרים על אסלה

הבית שלי עדיין עומד. בכניסה הדביקות מדבקת "נסרק" ככה בלי תאריך. שמו וי על הבית והלכו. זוג שכנים יצאו מהבניין כשנכנסתי, אף אחד לא סרק אותם. החנייה כמעט ריקה למעט מספר מכוניות שנראה שנותרו מאחור בציפייה להיגאל על ידי קטיושה. אם יש לכם אוטו שלא הצלחתם למכור אז זה הזמן להפקיר אותו, רצוי במקומות אסטרטגים.

איזנתי ערימה יפה של ספרים על האסלה שלי. אני מקווה שיש לכם מספיק ספרים בבית למקרה ותאלצו להיפלט. אם לא אז יש עותקים של "משפחה מושלמת פלוס"  שלי בקפה ויעל בכרכור וגם באמזון.

בברכת תקרא תצליח!

בדרך חזרה דרומה עברנו דרך השער הצהוב החדש של קריית שמונה. לפחות קיבלה לבסוף שער כמו בקיבוץ.


המכשפה מדוב"ב

בעקבות עליית דוב"ב אל הכותרות, נזכרתי שאי שם באייטיז רצה בגליל שמועה על מכשפה מדוב"ב. ילדים בבית הספר היסודי בקריית שמונה הריצו סיפורי מכשפות ביניהם ואני ילד בן תשע הייתי מבועת. מה מכשפה עכשיו?  מכשפות זה ביער של עמי ותמי. בעצם גם מושב דוב"ב נמצא ביער! היינו נוסעים ליער הזה שבין דוב"ב לברעם/בירעם בקיץ וקוטפים תאנים. היום נותרו מעט עצים אבל לפני שסללו את כביש הצפון החדש היו עשרות עצי תאנה בצידי הכבישים הצרים והמתפתלים. היו לנו עצים קבועים שהיינו חוזרים אליהם כל שנה. תאנים לבנות בחוץ ולבנות בפנים, לבנות בחוץ וורודות בפנים, סגולות בחוץ ואדומות בפנים. אינסוף סוגים של תאנים. והיה עץ ליד דוב"ב.
אנחנו הילדים כל כך פחדנו להתקרב לדוב"ב שהיינו בוכים לאבא שלא יעצור שם בגלל המכשפה! אבל זה לא עזר ואנחנו היינו מתחבאים באוטו כשההורים שלי היו קוטפים תאנים של מכשפות.
 

מועדון העקורים – חישובים קיומיים

"יש בים המלח, נצרת או אילת" אמרה הנציגה של אמסלם־טורס, סוכנות תיירות פרטית שגויסה למשימת הפינוי של קריית שמונה, אחרי שהעירייה הרימה ידיים ופיקוד־העורף־מחוז־צפון אפילו לא מצא את הידיים או הרגליים שלו בשביל להרים אותן.

מה בוחרים? נצרת? עכשיו? זה בטוח? ים המלח? מחבלים על אופנוע־ים? אילת? זה לא רחוק מדי? (*זה היה עוד לפני שהתימנים נכנסו למלחמה ההזויה הזו).

כולם מזיזים כוחות. נושאות־מטוסים־אמריקאיות שטות בים־התיכון. ים־סוף מתמלא באוניות יירוט, כוחות מיוחדים מגרמניה, בריטניה וצרפת באיים של יוון וקפריסין. טייסות של נאט"ו בטורקיה ושל ארה"ב בממלכות המפרץ־הפרסי. כולם שחקנים על שולחן החול של המציאות.

ואנחנו מה? גם אנחנו.

מזיזים כוחות.

כל אחד מזיז את הכח שלו כדי לשפר את נקודת המוצא לקראת הבאות. יש מי שזז בלי כח לממ"ד. יש מי שזז קצת יותר בכח לחדר המדרגות. יש מי שמזיז כוחות למלון או לסאבלט או לאילת ובחזרה. כל אחד מנסה להתמקם הכי טוב לפני שיקרה משהו.

ובינתיים מה? לא קורה כלום.

בעצם קורה קצת.

קצת פה, קצת שם. מאז שבת־שמחת־תורה־השחורה המלחמה שבעורף נמצאת בעצימות נמוכה. הבטיחו לנו גשם של טילים ועד עכשיו טפטוף. אמנם זה נוזל מכל הגבולות כמעט, אבל עדיין טפטוף.

ברגיל כולם מומחים וכולם מנתחים וכולם מזיזים כוחות לפני שדלתות הגיהינום יפתחו ואֵם־כל־המלחמות, השיטפון־של־אל־עקצא, יגיע אלינו. האימא של כולנו אמורה לקחת איתה את הכל בסערה. אותם ואותנו, אחריה לא יישאר כלום. מה שכן ישרוד לא יהיה אותו הדבר. אז מזיזים את כח סבתא למלון, ואת כח אבא ואמא לצימר, ואת כח דודה לעליית הגג, ומפרידים כוחות בין הילדים כדי שתהיה לכל אחד פינה במלון או בחדר או באיפשהו, הכל בשביל שיוכלו לשבת לכתוב יומן.

במלחמת־לבנון־השנייה הייתי מחשב מאיפה יבוא הטיל וככה בוחר באיזה חדר לישון, איפה המקום הכי בטוח בבית ולמה אני יכול לשבת בסלון, כי הוא בכיוון דרום¬־מערב וכל הפגיעות הן מצפון, וככה אני בטוח! בטוח כשהקטיושה שפגעה בסלון של השכנים, ארבע קומות מעליי ,חירבה אותו. אבל לא רק אותו, על הדרך היא העיפה לי את החלונות בסלון, עקרה את המשקופים במרפסת כביסה, ניתצה את הקרמיקה במטבח ופירקה את מכונת הכביסה התנור והמקרר בבום אחד.

שום דבר לא בטוח. ועדיין, מזיז כוחות.

מנסה להתמקם הכי טוב אל מול שערי הגיהנום החורקים, רגע לפני היפתחם.

זזתי מקריית שמונה לפרדס חנה ולרמת גן וללהבות וזהו לבינתיים, אין לי כח. אני כרגע בלהבות הבשן הכי קרוב לקריית שמונה שאפשר. הלכתי עם האחיינית פה בקיבוץ לפעילות טפטוף נרות חנוכה לילדים, היא התעקשה שאני אישאר. ברגיל המתנתי. הם טפטפו נרות ואני שיחקתי קול־אוף־דיוטי בלי קול על ספה מתפוררת. בחוץ הדהדו נפילות בקיבוץ יפתח, יציאות שלנו, נפילות בשטח פתוח בין קריית שמונה לתל חי, שוב יציאות שלנו, עוד קצת פיצוצים ולסיום מטוסי קרב בדרך אל או מ או משהו. קול־אוף־דיוטי מעולם לא היה חי כל כך.

ססעמק.

מבט על תל אביב ממלון של מפונים

מועדון העקורים – שיגרה

לימדתי את האחיין שלי לרכוב על אופניים. אני ממש גאה בעצמי. רצתי איתו ואחריו ולידו שלושה ימים, ועכשיו הוא רוכב כמו גדול. אז אני בשגרת מלחמה קצת דרומה לקו הפינוי הרשמי בקיבוץ אצל אח שלי. הייתי צריך קצת מנוחה מנדודי הפליטות. התיישבתי פה ואני מנסה להשתגר.
השתגרתי עם יעלי לכינרת, היינו על החוף כמעט לבד. קצת דייגים, קצת חיילי מילואים, אבא מלמד ילד על סאפ וזהו. דליל בפריפריה.
השתגרתי לחגוג יומולדת לאמא בקפה רנה בראש־פינה, שזו קפיצה קטנה לאייטיז. אחי הקטן והאחיינים הגיעו מגלותם בשרתון תל אביב. אחותי ובִּיתַהּ הגיעו מגלותן בצימר מעל כרמיאל, ואנחנו הגענו מהקיבוץ. חוץ מיומולדת לאמא/סבתא שלנו היו עוד ארבע התכנסויות יומולדת לסבתות אחרות באותו הזמן בקפה, היה יום יפה והזדמנות לאוורר את הסבתות בשמש.
השתגרתי לערד לבקר אחיין נחלאווי שיצא לרגע מעזה. היה רואד־טריפ חרבות! פעם אחרונה שהייתי בבא"ח נח"ל בערד היה בטירונות אי של ב 1996, הכל נשאר אותו הדבר.
רואד־טריפ חרבות!
השתגרתי לאליעד עם קבוצת ההדפס שלי "התעלה" בדרך כלל אנחנו עושים יום עבודה תשע עד חמש וצובעים וצורבים ומדפיסים כשבאמצע לוקחים שעה הפסקה ומכינים ארוחת צוהריים. לאף אחד לא התחשק להדפיס אז השתגרנו רק על ארוחת צוהריים. היה אורז ולוביה וסלט ויין.
השתגרתי עם האחיין על אופניים בין שלוש תחנות הפוקיסטופ בקיבוץ וצדנו פוקימונים, הרבה יותר קל לצוד על אופניים. בזמן שתפסנו בָּלְבָּאזָאוּר מסוק אפצ'י מעלינו צד חוליית נ"ט מעבר לרכס רמים, הטיל פילח את השמיים והבָּלְבָּאזָאוּר ברח. לא יודע מה עלה בגורל החולייה.
מלא שיגרה.
אבל לא השתגרתי לגמרי, הברזתי מהדלקת נר אחרון עם חיילים במועדון, הברזתי מהופעת קרקס באולם, הברזתי מטפטופיי נרות עם האחיינים, והברזתי מרוב אירועי הסופגניות/שמן/צרבת, כי יש גבול לשיגרה. וחוץ מזה, מיד אחרי חנוכה מגיעים האזני המן! ואלה עם הפרג פי אלף יותר שווים מכל סופגנייה.


המשך יבוא...

הספר שלי "משפחה מושלמת פלוס" מדע בדיוני לייט - זמין באמזון בגרסה מודפסת

הגדה משפחתית לחג שני - סיפור קצר

עותק ePub לקוראים דיגיטליים זמין פה

אני רוצה לספר לכם על יציאת המצריים המשפחתית שהתרחשה בפסח הקודם. אבא שלי חזר מהעבודה עם כמה ארגזים של דברים מהמעבדה שלו ברפא"ל והתחיל להרכיב אותם ממש לפני ערב פסח בזמן שאמא שלי הייתה עסוקה בלהכין קציצות בפול ושום ירוק לארוחת החג. הוא התחיל לקדוח מעל הדלת הזזה לחצר שבין המטבח לסלון והעיף לה אבק מהקדיחות לסיר של הקציצות והם התחילו לריב ולצעוק ואבא שלי לא שמע בגלל המקדחה ואמא שלי לא שמעה כי היא קיללה את השטויות שהוא עושה בערב חג במקום לעזור לה או לפחות לא להפריע.

"את כל הזמן חופרת לי שצריך להחליף את הרשת בגלל כל היתושים שנכנסים הביתה כל הזמן"

"אבל למה אתה צריך לקדוח בשביל רשת מזדיינת! אתה הורס לי את הקציצות!"

"אני לא רוצה להחליף רשת ובעוד שבועיים כשהיא תיקרע שוב, את תחזרי לחפור לי שצריך להחליף רשת"

הוא חזר לקדוח והיא חזרה לקלל ואני חזרתי לשחק קול־אוף־דיוטי בטלפון. כי כל פעם שהם עסוקים בלריב אני יכול לשחק בטלפון כמה שאני רוצה בלי שהם ישימו לב שעברתי את השעה היומית המזדיינת. אני אומר מזדיינת רק כי אמא שלי אומרת כל הזמן מזדיינת למרות שאני בכיתה ה' ואסור לי להגיד מזדיינת, אבל כבר נמאס לה לא לקלל לידנו וכי אני הכי קטן וכבר בכיתה ה' וגם אני אתחיל להגיד מזדיינת כל הזמן כי עוד מעט אני בכיתה ו', אז זה לא משנה הרבה.

ובכיתה ו' אבא הבטיח שאני אוכל להיות שעתיים בטלפון כל יום, כי אחי הגדול בכיתה ז' והוא יכול להשתמש בטלפון שלוש שעות כל יום. ואחותי הגדולה בכלל יש לה גם טלפון וגם טאבלט והיא כל הזמן באחד מהם לפחות.

אז הוא סיים לקדוח וחיבר איזו קופסאת מתכת די גדולה שחסמה רבע מהדלת הזזה לחצר עם משהו שנראה כמו מצלמה של פעם עם עדשה ענקית ומסתובבת על ציר. ואחרי שהוא סיים הוא שלף מהדלת את המסגרת הגדולה של הרשת הקרועה, הוציא אותה לחצר וזרק אותה מעבר לגדר.

"מה אתה עושה אידיוט?" אמא שלי נזפה בו כשהוא נכנס חזרה הביתה.

"תכף תראי" אבא שטף ידיים, לקח צלחת עמוקה של מרק, שפך לתוכה דבש והניח את הצלחת מול איפה שהייתה הרשת של הדלת הזזה ועכשיו יש שם קופסאת מתכת שחוסמת רבע מהדלת, גרר כיסא ליד הצלחת והתיישב עם מה שנראה כמו טאבלט צבאי ממוגן בצבע ירוק זית. אמא שלי סיננה קללות וטעמה מהקציצות, הוסיפה מלח ונעמדה ליד הגז עם ידיים משולבות וכף עץ של הבישולים באחת מהן. היא רקעה בעצבנות ברגלה.

"די נו, את מפחידה את היתושים" אבא שלי צחקק.

שניהם הבחינו בזבוב איטי מהסוג שעושה יותר רעש ופחות זז.

"נו, איינשטיין, אתה לא מתכוון לעצור אותו?" היא הציקה.

"ששש אל תבריחי אותו"

הזבוב התקרב אל סף הדלת הזזה והעדשה הגדולה של הקופסאת מתכת התחילה לזוז. קרן לייזר אדומה פילחה את הזבוב והוא נשר בחלקים אל המפתן. לכנפיים המעשנות שלו לקח יותר זמן לצנוח לרצפה מאשר לגוף.

אני הרמתי את העיניים מהקול־אוף־דיוטי ופלטתי "פשששש" ארוך ומכובד.

"או נו אתה והמשחקים שלך. תטאטא אותו החוצה כי אני עם הניקיונות המזויינים סיימתי" אמא שלי נזפה, כיבתה את הגז ונעלמה אל תוך הבית.

מיירט יתושים באמצעות לייזר - עפ"י גחלילית בטא של אדובי
"אבא, איך עשית את זה?"

"אווו, זה סודי ביותר" אבא שלי חייך.

"נו, אבא"

"זה אַיְירוֹן־בִּים האבטיפוס של המיירט לייזר נגד רקטות, עשיתי לו קצת שינויים כי בכל זאת זה נגד זבובים אבל איזה פצצה? הא?"

"כן..." הבטתי בחלקי הזבוב שנחו על הרצפה בזמן שמספר יתושים ניסו לחדור לביתנו המבוצר. העדשה זזה במהירות והורידה את שלושתם, אחד הצליח לחדור מספר סנטימטרים אל תוך הבית והלייזר שחרך אותו פגע בספה שהחלה לעשן.

"אוי שיט" אבא שלי פלט, זינק אל הספה והיכה את החור המעשן עם כף יד חשופה.

"פששששש" ארוך ומכובד עוד יותר נפלט לי.

"אני צריך לפתור את זה עדיין, אז אל תגלה לאמא" הוא אמר והתיישב על הכיסא עם הטאבלט המזויין.

"מה תיתן לי?" עניתי.

"אתה סוחט אותי?"

"זה חג, מגיעה לי איזו מתנה לא?"

"מה אתה רוצה?"

"שלוש שעות מסכים ביום כמו נהוראי"

"שעתיים"

"סגור"

***

"מה זה?"

נהוראי ותהל־אל עמדו בחצר מול המיירט יתושים. אבא ישב עדיין על הכיסא ותיקתק בטאבלט.

"זה הרשת נגד יתושים החדשה שלנו"

"אבא שוב אתה עם השטויות שלך?" נהוראי זרק ונכנס פנימה במהירות, העדשה של המיירט זזה אבל לא יותר מזה. אחרי נהוראי התקרב דַּבּוּר מסוקס במיוחד, נהוראי הסתובב אליו ותהל־אל התרחקה מהפתח. קרן לייזר פילחה את הדבור בעודו ממשיך לפרפר. היא עקבה אחריו וירתה עוד מספר קרניים עד שהדבור השפיל מבטו וקרס אל הרצפה מעושן ובגוש אחד. היה לו ריח של שיער שרוף כמו שיש כשמנסים להדליק סיגריה ונשרפות הגבות, לא משנה איך אני יודע.

תהל־אל צווחה מהחצר בזמן שעיניו של נהוראי נפקחו והוא פלט "ואוו.."

"אבא! מה אתה עושה, אני רוצה להיכנס הביתה! תכבה את זה" תהל־אל יבבה.

"זה לא יעשה לך כלום, זה עובד רק על חרקים מעופפים בגודל של עד שלושה סנטימטרים" אבא ניסה להרגיע אותה. הוא הניח את הטאבלט על הכיסא ויצא ונכנס מספר פעמים להראות לה שכלום לא קורה. היא ניגשה באיטיות אל מפתן הדלת ואז רצה פנימה לחדר שלה.

"משפחה משוגעת!" נשמע מהחדר. אבא הביט על קיר הסלון וגירד בראשו. נקודות ופסים של חריכה עיטרו את הקיר.

"תחזיר לי את הטלפון" צרחתי על נהוראי אבל הוא אחז לי בכתף עם יד ישרה כדי שאהיה הכי רחוק ממנו שאפשר והושיט את ידו השנייה עם הטלפון שלי הרחק אל הצד הנגדי.

"שלוש שעות ועשרים וארבע דקות של מסך רק היום, ילד" הוא קרא מהטלפון וחייך, "זו חריגה של שעתיים ועשרים וארבע דקות".

"אבא הרשה לי" לי צעקתי עליו ונפנפתי בידיי, ניסיתי לפגוע בו אבל הידיים שלו ארוכות משלי, הוא גם גבוה ממני בראש אבל אני אעקוף אותו עוד כמה שנים, אני בטוח.

"אבא? הסכמת לו יותר שעות מסך מלי?"

"לא" אבא היתמם.

"הוא כן, הוא הסכים לי" צווחתי.

"הסכמתי לו שעתיים" אבא שלי התנצל.

"אז אחד, אתה עדיין בחריגה של שעה ועשרים וארבע דקות. ושניים – מה איתי?"

"אתה גם יכול שעתיים"

"מה שעתיים, מגיע לי שלוש כבר עכשיו!"

"טוב, אז ארבע" אבא נכנע ונהוראי חייך ודחף את הטלפון שלי לכיס של הג'ינס שלו.

"תביא את זה" סיננתי וניסיתי לחלץ את הטלפון שלי.

"אתה סיימת להיום, תקבל אותו מחר"

"אבא!!"

***

אבא קדח עוד חורים בקיר והכניס את המיירט פנימה כדי שהלייזר ששורף את היתושים יירט החוצה לחצר כי הוא לא רוצה להסתבך עם אמא שלי ולשרוף את הסלון. אחרי זה הוא הלך להתקלח אז לקחתי את הטאבלט הצבאי המזוין ובדקתי אם יש בו משחקים שהם לא משחקי קלפים מחורבנים אבל לא היו אז נכנסתי לַאָפּ(ליקציה) של המיירט.

מה אני אגיד לכם, יותר טוב מקול־אוף־דיוטי, נשכבתי על הספה, דחפתי את הטאבלט המזויין מתחת לכרית ופרצתי בשנ(ת)צ(והריים).

***

כשהתעוררתי ההורים שלי שתו קפה במטבח, כבר היה אח(ר)הצ(והריים) ונהיה קריר אז היתושים הפסיקו להישרף על המפתן, אבל עדיין לא היה חשוך מספיק כדי שהם ינסו להתקרב למנורות. הבית אשכרא היה קטלן יתושים ענקי. נמתחתי על הספה והנחתי ידיים מאחורי הראש. תוּלָה החתולה הסתובבה בסלון. הרשת נגד יתושים שהייתה גם נגד החתולים לא הייתה שם יותר.

"צ'וּפִּי תוציא אותה החוצה" אמא שלי ביקשה ואני נמתחתי שוב.

"נו, צ'ופּ, אני לא רוצה שהיא תלכלך לי את הבית לפני החג"

"טוב, אמא"

שלפתי את הטאבלט מתחת לכרית כיוונתי את המיירט אל תוּלה ופיצ'שש... יירטתי לה שיערת שפם אחת. היא צווחה, נעצרה והביטה לכל הכיוונים בשיניים חשופות. פיצ'שש... עוד שפמנון נשר לריצפה ותוּלה ברחה החוצה בריצה.

"מה אתה עושה?" אבא שלי חקר.

"כלום" חייכתי.

"זה לא משחק" אבא שלי קם וחטף ממני את הטאבלט הממוגן המזויין.

"מה עשית? מה הסיסמא? למה הכנסת סיסמא?"

"אני רוצה את הטלפון שלי בחזרה"

"הוא לא אצלי, מה הסיסמא"

"אני יודע שהוא לא אצלך, הוא אצל נהוראי"

"נהוראי" אבא שלי צעק מספר פעמים עד שנהוראי הגיח מהחדר.

"תביא את הטלפון של אחיך" אבא פקד עליו.

"מה פתאום, הוא חרג מהשעות שלו"

"תפסיק להתווכח ותביא את הטלפון"

"לא! בגיל שלו הירשתם לי רק שעה ביום, זה לא פייר שהוא מקבל טלפון בלי הגבלה!"

"לא קשור פייר עכשיו, תביא ת'טלפון" אבא ניסה שוב והשליך עלי את הטאבלט הממוגן המזויין, "תפתח אותו, הוא יחזיר לך את הטלפון אני אדאג לזה"

נהוראי התעלם וניגש למטבח. הוא הוציא מיץ תפוזים מהמקרר ומזג לכוס. פיצ'שש... הכוס התנפצה על השיש. נהוראי צרח והתכופף להסתתר מאחורי האי שבמטבח.

"מה אתה עושה?" אמא צווחה עליו.

"זה לא אני, זה החרא המזויין נגד יתושים של אבא" נהוראי צעק מאחורי האי.

"שאול! מה לעזאזל?"

"צ'ופי! תכבה את זה!"

"הטלפון שלי"

"נהוראי, תביא לו את הטלפון שלו"

"לא!" נהוראי צעק "לא רק שלא תקבל את הטלפון שלך, אני אשבור אותו ואז אשבור לך גם את העצמות!"

התיישבתי על הקצה של הספה, מתחתי את הצוואר ופיצ'שש... הקרן פילחה את השיש מאחורי נהוראי ופִּיצְלֶחַה כמה צנצנות.

"צ'ופי! תיזהר על המטבח שלי!" אמא צעקה.

"תגיד לאבא איפה הטלפון שלי ושהוא יביא אותו, אתה לא זז מטר" פקדתי על האח הדפוק שלי.

אבא שלי ניגש לחדר והביא את הטלפון לפי ההוראות של נהוראי. כשהוא ניסה להתקרב אלי פיצ'שש... שיגרתי צמד קרניים ליד הרגליים שלו והוא התחיל לקפץ.

"מה אתה עושה?"

"אל תתקרב, זרוק את המכשיר לספה"

הוא זרק את הטלפון שלי לספה, פתחתי אותו, סנכרנתי אותו אל הטאבלט המזויין והפעלתי את הזיהוי פנים של האפ(ליקציה) של התמונות ואת השליטה הקולית.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את נהוראי!" קראתי והמיירט החל להסתובב.

נהוראי צעק מאחורי האי "בן זונה! אבא, תגיד לו שיפסיק, הוא מנסה להרוג אותי!"

"נהוראי! איך אתה מדבר?" אמא נזפה בו והוא הרים מעט את הראש כדי להציץ. פיצ'שש... קרן בודדת פגעה לו במצח ועשתה לו כוויה קטנה.

"הוא ירה בי! אמא! הבן זונה ירה בי!" ואז הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן.

"צ'ופי תפסיק עם זה מיד!" אמא צעקה עלי וניגשה לספה, "אם אתה מיירט אותי אני הורגת אותך!"

"אַיְירוֹן־בִּים פוצץ את הוואזה של סבתא!"

"לא!" אמא נעצרה "לא את הוואזה המזויינת של סבתא, היא עוברת בירושה כבר מאתיים שנה" היא לקחה צעד אחורה.

"אַיְירוֹן־בִּים חדל! חדל!"

"אין לי כח למשפחה הזאת" אמא סיננה, "מה אתה רוצה?" היא נעמדה בסלון עם שתי ידיים על המותניים.

"טלפון בלי הגבלה, ואני מבריז מהארוחת חג"

"אבל דודה מרים..."

"אני נשאר בבית, לא סובל לא את האוכל של דודה מרים ולא את דודה מרים"

"ומה אני אגיד לה?"

"שאני חולה"

"ומה תאכל?"

"יש שניצלים במקפיא שבמחסן"

"אבל זה חמץ!" אמא שלי נשמה עמוק. "אני לא רוצה לדעת" הסתובבה וקראה "חמש דקות כולכם באוטו. שאול תביא את הקציצות" והלכה להתארגן חדר.

"גם אני רוצה להישאר בבית" תהל־אל זרקה.

"אַיְירוֹן־בִּים חרוך את תהל־אל!" ציוותי.

היא ברחה לפני שהמיירט הסתובב אליה, וצרחה מהחדר "אחים קטנים זה חרא"

***

עליתי שלב בקול־אוף­־דיוטי אז חג שמח 😊

בית עם מיירט יתושים בלייזר עפ"י גחלילית של אדובי



ג'וני - סיפור קצר

ג'וני קיבל הודעה ב-iCONהאישי שלו להגיע ל'פאב'. ה'פאב' היה שם קוד וג'וני לא ידע על תרגיל גיוס קרוב. אם היה כזה הוא היה יודע אבל הוא לא ידע. התייצבות בפאב משמע משהו לא טוב. אלא אם כן זה תרגיל פתע, וזה כנראה תרגיל פתע מחורבן. ג'וני קילל את התרגיל המזדיין, התלבש בעצלתיים ונעמד מול המראה הוא העלה שלושה קילו בחודש האחרון, הוא עדיין נראה טוב אבל הקוביות שלו החלו להעלם תחת מעטה השומן הוא צריך להפסיק עם האלכוהול המזורגג ולהפסיק עם הסיגריות המחורבנות ולהפסיק לחפף בחדר הכושר המזדיין ולהפסיק לאכול מטוגן, הוא נזף בעצמו והחל לספור את הקוביות הנעלמות שלו. פעם אחת הוא ספר את הקוביות שלו מלפנים ופעם שנייה הוא ספר את הקוביות שלו בהסבה לשמאל, ופעם שלישית הוא ספר את הקוביות שלו בהסבה לימין. הוא לבש גופייה לבנה ואז הסתובב ימינה כדי לבחון את שרירי הישבן שלו ואחר הסתובב שמאלה לבחון את שרירי הישבן שלו מהצד השני. הוא לבש תחתונים אפורים ומכנסיים שחורים והכניס יפה את הגופייה למכנסיים, ג'וני התיישב לגרוב גרביים, הוא בחר בגרביים שחורות עם פינגווינים לבנים קטנים בלבן ואדום, זה היה הפריט הצבעוני היחידי שלבש, כל השאר היו בשחור או לבן או אפור כלשהו שזה בכלל לא צבע. הוא לבש חולצה לבנה עם כפתורים לבנים וג'קט שחור. הוא בחן את עצמו בראי.

ג'וני לגם מהקפה, הוא החזיק כפית גדושה בדבש מעל פרוסת לחם מרוחה בחמאה וצייר עם זרזיף דבש על החמאה בזמן שה-iCON טירטר בשנית. אולי זה איננו תרגיל אחרי הכל. זיון מזוין.

הוא קילל וניסה להיזכר בנוהל הנסיעה, הוא לקח את המפתחות של הרכב שלו, ואת התיק מהארון. הוא בדק שאכן כל הדברים שלו שם, התיק היה זהה לתיק בו הוא משתמש ביום רגיל, רק התוכן המזדיין היה שונה. הוא בדק פעמיים שזה התיק הנכון ויצא. הוא לא מצא חנייה קרובה לרכבת המחורבנת וחנה באדום-לבן, אם זה תרגיל אז הוא מקסימום יחטוף דו"ח של מאה ואם זה לא, אז זיון מזויין, שיגררו את הרכב המזורגג הוא חשב לעצמו. הוא קנה כרטיס חופשי יומי ועלה על הרכבת הראשונה, היה עליו להחליף שלוש רכבות מחורבנות כדי לבדוק שאף זין לא עוקב אחריו לפני שהוא מגיע ליעד שלו. נוהל מזורגג זה נוהל מזורגג. אף זין לא עקב אחריו.

הוא ירד מהרכבת המחורבנת ועלה על אוטובוס המזויין. האוטובוס היה ריק למעט נער מזיין אמהות עם אזניות שלא זיין אף אמא לאחרונה שהיה שקוע בעצמו וקשישה לא מזורגגת עם שקיות סופר עמוסות שלא הפסיקה לשוחח עם הנהג. ג'וני ירד מהאוטובוס שלושה רחובות מה'פאב' בדיוק לפי הנוהל. הוא קנה עיתון מחורבן בדוכן ברחוב ונכנס ל'פאב'.

המבואה של ה'פאב' הייתה אכן פאב. פאב ריק מאנשים למעט הברמן הישיש. ג'וני התיישב על הבר.

"מה הולך ג'ים?"

"זין כרגיל ילד" ענה ג'ים ומזג לג'וני מנה נדיבה של רום ונצואליאני עם קובית קרח בודדת. זה אותת לג'וני שמשהו לא כרגיל. ג'ים הישיש נראה מודאג, פניו היו שמוטות והוא נמנע מלהביט לג'וני בעיניים. ג'וני לקח לגימה ארוכה מהמשקה.

"אתה לא יכול להגיד ששתית כל היום אם לא התחלת לפני עשר בבוקר" זרק ג'וני ולקח עוד לגימה מהרום. ג'ים הישיש הגיב בחצי חיוך וגמר מנת רום נקייה משלו בלגימה אחת, ג'וני גנב את המשפט שלו.

"זה יום טוב להיות אלכוהוליסט מזורגג" סיים ג'ים הישיש והחווה בכוסו לכיוון החלק האחורי של הפאב.

"יאללה, תזדיין מפה הזונות מחכים לך"

ג'וני סיים את המשקה בלגימה ארוכה אחרונה והניח את הכוס על הבר, הוא לקח כמה שניות כדי להתיישר ולהתאפס אחרי הלגימה האחרונה, היא הייתה מהירה מדי. הוא נד בראשו לעברו של ג'ים וצעד בצעדים מדודים אך בטוחים לחלקו האחורי של הפאב, הוא הניח יד על מראה קטנה ודלת נפתחה, הוא נבלע פנימה והדלת נסגרה אחריו משאירה את ג'ים לבדו.

***

לובי קטן עם דלפק מאויש בשומר ושתי דלתות שהובילו למעליות. ג'וני הכיר את השומר, פ'אנסי, הם עברו הכשרה ביחד.

"ג'ונתן ליפּטַיים, מעלית מספר אחת בבקשה" פ'אנסי הצביע על המעלית הימנית, הדלת שלה נפתחה. ג'וני החווה בראשו.

"מה נסגר עם הרישמיות המזוינת?" זרק ג'וני לשומר.

"נהלים, אתה יודע"

שיזדיין, ג'וני חשב לעצמו ונכנס למעלית הימנית, הדלת נסגרה.

***

בחדר המלחמה התת קרקעי חיכו לג'וני שלושה אנשים. הוא הכיר רק שניים מהם. המפקד הישיר שלו אדי וראש החטיבה שכונה פראנק, החל משלב מסוים בדרגות הפיקוד אתה מכיר את האנשים רק בכינוי שלהם, השמות הפרטיים נעלמים. ג'וני היה עדיין עם השם שלו, אבל הוא לא היה בטוח לגבי אדי. האדם השלישי שהיה מבוגר משלושתם ישב ליד השולחן העגול במרכז חדר המלחמה ולגם מספל תה. אדי ניגש אל ג'וני, לחץ את ידו וטפח על כתפו.

"שב"

ג'וני התיישב ליד השולחן. השולחן היה גדול, בקוטר של חמישה מטרים בערך, רחוק ממנו משמאל ישב האדם השלישי ולגם תה, ורחוק ממנו מימינו התיישב אדי ליד פראנק. הם היו רחוקים מלוגם התה כמו שהיו רחוקים מג'וני.

"יש לך משימה" פראנק פתח. לוקם התה לקח לגימה ארוכה ורועשת מקצה כוס התה שלו ונאנח בסופה. שלושתם הביטו בו.

"אנחנו שולחים אותך לשמונים וחמש, זו משימה קצרה, התגנבות, צילום, נסיגה. משהו פשוט, חמש דקות עבודה". פרנק העביר את מבטו מג'וני לאדי.

"מיקה מחכה לך ב'אביזרים' עם כל מה שאתה צריך וג'ורג' מ'היסטוריה' יעביר לך התאמות אירועים וסגנון, תדריך משימה מחרתיים ב 12:00 יציאה ב 13:00, בהצלחה" אדי סיים וסימן לג'וני שהוא יכול ללכת. ג'וני הניח את שתי ידיו על משענות הכסא והתכוון לקום, הוא התמהמה לרגע והוריד את ידיו מהמשענות.

"משימה עוד יומיים? בשביל זה כל הלחץ? הייתי מגיע ברגיל עוד חצי שעה ממילא" שאל ג'וני.

אדי התחיל לענות אבל השתתק, פראנק דיבר במקומו. "החלטנו לתת לך ארבעים ושמונה שעות נוהל פרידה במקרה שמשהו ישתבש".

"זו משימת התאבדות אד? אם אתה שולח אותי למשימת התאבדות מזויינת, אז תגיד"

"זו לא משימת התאבדות ג'וני, אנחנו לא רוצים לקחת סיכון, נתנו לך יומיים פרידה למקרה ו.. אל תתרגש" ענה אדי, אבל ג'וני זיהה משהו לא שקט בקולו. חדר המלחמה רחב הידיים והשולחן העגול הענק במרכזו נראו לו פתאום קטנים ולוחצים, הם סגרו עליו. אף אחד לא מקבל נוהל פרידה אם הוא אמור לחזור, בטח לא סוכן מתחיל כמוהו. ג'וני התחיל להזיע, ופראנק התערב.

"ג'וני זו לא משימת התאבדות מזויינת, אנחנו לא רוצים לקחת סיכון, יש מצב למשימת המשך, תקבל הכל בתדריך, אין מה להילחץ".

לוגם התה התרומם מכיסאו הרים את כוס התה שלו ואת הצלחת הקטנה עליה הונחה וצעד לאיטו לכיוונו של ג'וני, הוא הניח את כוס התה על השולחן, משך את הכיסא שליד ג'וני, הפנה אותו אליו, התיישב והניח יד על כתפו של ג'וני.

"חייל, זהו רגע שיא של הקריירה שלך, בשביל זה התאמנת כל השנים האלה" אמר לוגם התה וקרב את ראשו לראשו של ג'וני. אדי הסתכל על פראנק בלחץ, וסימן לו עם היד על צווארו, תנועה שאומרת 'תחתוך' אך לא את הצוואר של לוגם התה אלא את השיחה. פראנק פנה את לוגם התה.

"המפקח, זה.." לוגם התה, הפסיק אותו בתנועת יד "שש..ש", פראנק השתתק. המפקח היה גבוהה בהרבה ממנו בהיררכיה, הוא היה המפקח על הפאב מצד הנשיא ובפועל המנהל הכללי שלו. המפקח המשיך לדבר אל ג'וני.

"ניתנת לך ההזדמנות להיזכר לנצח בתור מגן העם והמולדת, להגשים את ייעודך כחייל של האומה ולהציל את הנשיא!" ג'וני הביט במפקח והבליח צחוק קצר, מה הקטע שיש לזקנים מחורבנים עם פאתוס מזדיין. אדי ופראנק הבחינו בזלזול של ג'וני ונדרכו אבל המפקח היה עסוק בעצמו, הוא לגם מכוסו לגימה אחרונה ארוכה ורועשת, קם בהפגנתיות נפוח מחשיבות עצמית וזרק.

"העם והמולדת מצדיעים לכם" המפקח הצמיד בהגנתיות וברעש את עקביו, נמתח לדום והצדיע להם בידו ואז הסתובב ויצא מחדר המלחמה.

"משגל אמהות" זרק ג'וני, "למה הוא קורא לי חייל?"

"הוא המפקח מטעם הנשיא" אמר אדי והוסיף "הוא קצת אולדפאשן".

"אתם שולחים אותי למות בשביל האימבציל הסוטה חסר המוח? באמת?" ג'וני הביט בחיוך על אדי ופראנק.

"ג'וני!" פראנק רכן קדימה ודיבר בתקיפות "זו משימה מחורבנת של חמש דקות, תבצע אותה וזהו. קח את הארבעים ושמונה שעות המזורגגות האלה כצ'ופר וחלאס, לא רוצה לשמוע ת'דיבורים האלה, מזיין אמהות, משגל אמהות, חלאס". פראנק קם ויצא אף הוא מחדר המלחמה. ג'וני ואדי הביטו בו צועד החוצה, אדי שתק, גם ג'וני. הוא הבין שמאדי הוא לא יצליח להוציא כלום אז הוא הלך למיקה ל'אביזרים'.

***

מיקה הייתה עסוקה בלגזור ג'ינסים ולשפשף אותם. היא הלבישה את הג'ינס הקרוע על בובת חלון ראווה ועברה על חלקים ממנו עם מלטשת חשמלית. מחסן הבגדים שלה הריח כמו משהו שרוף, וענן של חלקיקי ג'ינס אפף אותו. ג'וני נכנס ישר לתוך הענן והשתנק, הוא השתעל וחירחר וברח החוצה מיקה הבחינה בו ויצאה אחריו, היא הייתה מאובקת מחלקיקים תכולים למעט בצורת משקפיים מסביב לעיניה ומסביב לפיה שכנראה היה מכוסה במסיכת נשימה כלשהי שהוסרה זה מכבר.

"הקדמת" מיקה זרקה לג'וני עם חיוך.

"זין" סינן ג'וני, "אד אמר שהכל מוכן"

"אני צריכה עוד שעה פלוס, היית כבר אצל ג'ורג'י?"

"לא"

"אז תעבור אצלו קודם" היא חייכה והתכוונה לחזור פנימה, ג'וני עצר אותה.

"את יודעת מה העניין?"

"לא עשו לך תדרוך?"

"מחרתיים, נותנים לי נוהל פרידה של ארבעים ושמונה"

"נתנו לך נוהל פרידה? על השטות הזו? זו משימה מזורגגת של חמש דקות" החיוך של מיקה נמחק מפניה והיא הרצינה באחת. "זין מזדיין" זרקה.

"גם אני אמרתי את זה"

"אין לי מושג" היא אמרה בהיסוס. היא חבשה את מסיכת סינון האויר וחזרה פנימה. ג'וני נשאר שם לרגע לחשוב. ג'ורג' היה בקומה אחרת, הוא החליט לעבור במטבח בדרך אליו, לקחת קפה ולרחרח קצת.

***

המטבח היה ריק. ג'וני משך זמן. הוא שטף לעצמו כוס למרות שהיו כוסות נקיות במתקן ייבוש. הוא שפך את המים הפושרים מהקומקום החשמלי, מילא אותו במים קרים מהברז והפעיל אותו. המחשבה על נוהל פרידה של ארבעים ושמונה בלבלה אותו, הוא היה סוכן צעיר פחות משנתיים במבצעית, והוא עשה רק משימה אמיתית אחת, קצרה, די בהצלחה. הוא היה צריך לחשוב. הוא שטף לעצמו גם כפית ואז ניגב אותה במטלית נייר כדי שהקפה לא יידבק אליה והוא לא ישאיר גושים של קפה בצנצנת של הסוכר. הוא שם כפית של קפה אינסטנט רגיל ופתח את צנצנת הסוכר, מי שהשתמש בה לפניו השאיר גושי קפה כהים מצופים בסוכר בצנצנת, זונות. ג'וני דג אותם עם הכפית והשליכם אחד אחד לפח. מבצעים עם נוהל פרידה שמורים בדרך כלל לותיקים ממנו, כאלה שלפני גיל פרישה, או שפישלו וזו הזדמנות לתת להם הזדמנות שנייה או להיפטר מהם. והם יודעים הרבה זמן לפני שזה קורה שהם מיועדים למשימת פרידה ברגע שזו תגיע. משימת פרידה בהפתעה זה דבר חדש. חדש לג'וני וחדש לפאב. המים רתחו וג'וני הוסיף כפית סוכר לקפה ומים מהקומקום. המטבח היה עדיין ריק. הוא ויתר על החלב וחיכה שהקפה ייתקרר כדי שהוא יוכל ללגום ממנו, זה קנה לו עוד קצת זמן. לא היו הרבה שטחים ציבוריים בפאב, אולי הוא יעבור בשירותים ויתקל במישהו שהוא יוכל לתחקר, ברגע שהוא ייצא מפה אחרי ג'ורג' ומיקה לא יהיה לו את מי לשאול עד לתדרוך, ובתדרוך זה כבר יהיה מאוחר מדי. הקפה התקרר והוא לגם ממנו והצטער שלא הוסיף חלב. הוא ניגש למקרר והוציא את קרטון החלב האחרון, הוא היה ריק. ג'וני השליך אותו לפח.

"יש טרי" הוא שמע מאחוריו והסתובב. היה זה ג'ים והוא החזיק שקית סופר עם שלושה קרטונים של חלב. הוא הכניס שניים למקרר ונתן אחד לג'וני.

"תודה, להכין לך גם?" שאל את ג'ים.

"בלי סוכר" ענה ג'ים. ג'וני הכין עוד קפה בזמן שג'ים התיישב על השולחן שבמטבח. הוא החזיק בספל קפה ביד אחת ובקרטון חלב ביד השנייה כשמישהו התפרץ למטבח, הוא חבש קסדת אופנוע שחורה הוא קצת התנדנד ולפי ההליכה שלו הוא היה מבוגר, הוא התקרב לג'ים מאחור וג'ים הרים את ידיו להתגונן, חבוש הקסדה דחף פתק לידו של ג'ים וברח החוצה, ג'וני וג'ים שמעו את דלת השירותים הראשית נפתחת. ג'ים הניח את הקפה והחלב והם מיהרו אחרי חבוש הקסדה, השירותים היו ריקים, אחד התאים היה נעול אבל אף אחד לא היה שם. הם חזרו למטבחון.

הקפה של ג'וני היה פושר, הוא סיים אותו בלגימה אחת וקם להכין לו עוד אחד.

"אתה יודע משהו" שאל ג'וני בגבו לג'ים. הוא ידע שג'ים מצפה לשאלה ושפניו לא יסגירו כלום לא הייתה סיבה לבחון את פניו, הוא היה אחד הותיקים בפאב. היו עליו סיפורים בשביל סדרת סרטי אקשן אינסופית, וג'וני ידע שאם מישהו יודע משהו זה ג'ים. אם ג'ים שתה מספיק רום אז אולי הוא יפלוט משהו, אבל ג'וני לא בנה על זה.

"משהו" זרק ג'ים הוא עיין בפתק שקיבל מהאופנוען ולגם מהקפה. ג'וני התיישב לידו עם הקפה השני עכשיו והשלישי מהבוקר, הוא לא יישן הרבה הלילה. הוא חיכה שג'ים ידבר. ג'ים חיטט בכיס חולצתו והוציא חפיסת סיגריות. בתוך החפיסה הייתה מצית.

"סיגריה"

"הפסקתי היום"

ג'ים הושיט לו סיגריה, קם, הניח את ה-iCON שלו על השולחן וסימן לג'וני לעשות אותו הדבר, לקח את הקפה שלו ויצא, ג'וני נשרך אחריו. הם נכנסו לחדר עם שלט עישון ישן ומתקלף וסגרו אחריהם את הדלת. ג'ים הפעיל מתג ומשאבות האויר החלו לפעול הן צרחו וטרטרו והרעידו את כל החדר. ה'פאב' למעט המבואה היו תת קרקעיים ובעבר היה חדר עישון בכל קומה כדי שהעובדים לא ייצאו וייכנסו יותר מדי. אבל עם השנים כמות המעשנים ירדה, ג'ים היה מבין האחרונים שעישנו אבל גם הוא כמעט לא השתמש בחדר העישון שכן בילה בעיקר במבואה. ג'ים התחיל לדבר אבל ג'וני לא שמע כלום בגלל המשאבות. הוא התקרב לג'ים עד שראשיהם כמעט והתנגשו.

***

מיקה עמדה מולו עם ז'קט ג'ינס משופשף במקצת עם עיטורי ברזלים. "ובַּנְדַּנָה" הוסיפה.

"לאן הם שולחים אותי לעזאזל?"

"לאייטיז"

"בני זונות מזדיינים" סינן ג'וני, הז'קט היה ספוג בריח של טחב. "אתם לא מכבסים את זה?"

"זה אחרי כביסה" זרקה מיקה וקשרה לו את הבנדנה מסביב לפרק היד. היא פתחה קופסת ג'ל בצבע ירוק ולקחה חופן בידה בגודל של כדור טניס ומרחה לו על השיער.

"מה זין מה זה החרא הזה..זה מסריח"

"אל תזוז" נזפה בו.

איזה עשור מחורבן, חשב לעצמו.

***

"אני מזריק לך חומר שירכך את השיגור, תרגיש סחרחורת או עייפות קלה, זה יתפוגג מספר דקות אחרי הנחיתה שלך" ג'וני כבר ישב על כיסא השיגור, אזיקי מתכת מרופדים קיבעו את ידיו ורגליו. הוא הרגיש את המחט חודרת לכתפו. הדוקטור שיפשף קלות את המקום עם גזה אלכוהולית ופלט 'בהצלחה' סתמי.

"אנחנו משגרים אותך לחדר בקצה השני של הקומה, אתה אמור לנחות על מיטה, אבל אם לא, תשים לב שאתה לא נופל על הגב, התנוחה של השיגור היא התנוחה של הנחיתה"

"למה אתה לא משגר אותי בעמידה מזוינת?"

"יש את העניין של הסוגרים, תאמין לי זו התנוחה הכי בטוחה"

"בטוחה למה? לשבור את הגב?"

"בטוחה שלא תחרבן על עצמך"

"מה הא זיון?"

אדי לא שמע, הוא סגר את דלת הזכוכית ולחץ על כפתור השיגור. 35 שנים לאחור תשיעי בספטמבר אלף תשע מאות שמונים ושלוש.

***

ג'וני נחת על הרגליים שלושים סנטימטרים מהמיטה, הניסיונות לאיזון עלו בתוהו והוא נפל לאחור. "ססעמק" הוא סינן, הוא היה משוכנע שאדי עשה את זה בכוונה. הוא קם מהרצפה מסוחרר, משש את גבו ורץ לשירותים. הוא נאבק בג'ינס הצמוד והצליח להורידו ברגע האחרון ולהתיישב על האסלה. זרם חם ומתמשך פרץ החוצה, הסחרחורת נרגעה. הוא השאיר את התחתונים בפח של השירותים ולבש את הג'ינס כמו שהוא. הוא נזהר לא ללכת מהר מדי או בצעדים גדולים, אף אחד לא לבש את הג'ינס הזה שלושים שנה. הוא הוציא את ה-iCON מהכיס שלו והדליק אותו. הוא עוצב כמו קונסולת משחק ניידת של נינטנדו "Donkey Kong JR" על המסך הייתה מפת התמצאות עם היעד שלו וגם אפשרות תקשורת עם איש שטח למקרה של הסתבכות. המכשיר הראה קליטה מלאה. כנראה שיש ניידת סלולרית שמחפ"קת2
את כל העניין, זה תחילת שנות השמונים ואין כיסוי סלולרי בכלל, ובטח לא GPS. העובדה שהוא לא לבד עודדה אותו במקצת.

***

המשימה המזוינת שלו הייתה באמת פשוטה, לקחת מצלמת פילם ומפתח שהמתינו לו, להיכנס לחדר במלון, לצלם זוג מזדיין מזדיין, להשאיר את הפילם בנקודה אחת ואת המצלמה בנקודה אחרת וזה בערך זהו. וזה בערך מה שהוא עשה, כמעט. ברגע שהוא יצא מהחדר הוא נתקל בצלם אחר, הצלם דחף אותו ונכנס לחדר בריצה, אבל הזוג כבר היו לבושים ורחוקים זו מזה בשביל תמונה, ג'וני ברח והצלם רדף אחריו. זה לא היה בתוכנית.

ג'וני רץ במורד המדרגות המשוגלות של המלון המזדיין מדלג על ארבע בכל צעד והצלם בעקבותיו. הוא השיג יתרון של קומה ואת השתיים האחרונות החליק על המעקה היישר אל המטבח של המלון המזורגג. הוא הסתתר במטבח ונשם עמוקות, הצלם ריחרח קצת פה וקצת שם והמשיך ללובי. ג'וני התיישב על אחד מכסאות העבודה במטבח המזדיין, העובדים התעלמו ממנו, רובם דיברו ספרדית או סינית ביניהם. והוא בינתיים נשנש קצת גזר. הוא החליט להמתין עוד כמה דקות לפני שהוא ממשיך כדי לתת לשטח להירגע. אחד העובדים הניח מולו קערה של צ'יפס חם וסימן לו לאכול ואפילו הדגים לו עם כמה צ'יפסים. "אני מנסה להפסיק עם מטוגן" זרק ג'וני, המלצר סימן לו שוב והדגים שוב, עוד מלצר הצטרף להדגמה ואז גם ג'וני. צ'יפס זה צ'יפס זה צ'יפס, אבל השריקה שעברה לו ליד האוזן והקליע שגרם אותה ועבר לו בתוך הסחוס של האוזן זה לא צ'יפס מזויין, ג'וני נשכב על הרצפה ובדרך גורר איתו את קערת הצ'יפס וכל מה שהיה לידה על השולחן, צעקות בספרדית וסינית וכל העובדים נעלמו משם. פ'אנסי מהקבלה של ה'פאב' פיספס אותו בשני סנטימטרים, "'פ'אנסי יא מזדיין מה אתה עושה!?" צעק ג'וני מתחת לשולחן.

"ג'וני צא משם ובוא נגמור עם זה, סיימת"

"לא סיימתי כלום" צעק ג'וני וקילל לעצמו את עצמו ואת כל מי שהכיר ואת אמא שלהם חזיז מזויין ורעם מחורבן איך הגעתי למצב הזה הבן זונה המזדיין מזיין אמהות, אני משוגל לחלוטין איך אני יוצא מהחרא המזדיין הזה.

"סיימת את תפקידך, הפאב מודה לך על שירותך, בלה בלה" ג'וני שמע את פ'אנסי צועד לעברו, הוא חישב איפה הוא נמצא, הוא לקח שבר מצלחת הצ'יפס החם המרוסקת ובמכה מדויקת אחת חתך לפ'אנסי המזדיין את גיד אכילס המזויין שלו. פ'אנסי נפל וירה לכיוון השולחן, ג'וני זחל משם.

"אפס מזדיין, מניאק מחורבן מזיין אמהות זין זין זיון זין" פ'אנסי צרח וקילל וניסה ולחבוש את העקב המזויין שלו. ג'וני חמק מהקליעים וזחל על הרצפה המטונפת של ההמלון בין קליפות תפוחי אדמה, שלוליות של רוטב עגבניות וחלקי פנים או חוץ של תרנגולות או חזירים או שעטנז שלהם. איך הוא הסכים לשיט המשוגל הזה, איך? הוא חייב לחשוב מהר איך להסיג משגול של עצמו אחרת הוא יהיה משוגל לחלוטין ובקבר, מזיין אמהות מזורגג.

ג'וני המשיך לזחול ולקלל, לקלל ולזחול, לפעמים לקלל בקנון עם פ'אנסי שניסה בין הקללות להקים את עצמו מהרצפה ולירות. "ג'ים היה מת בשקט, בלי לעשות צרות מזדיינות כמוך יא חרא".

"מה הקשר לג'ים עכשיו?" צעק ג'וני מבין הסירים. פ'אנסי ניסה עוד ירייה, פספוס מחורבן.

"לא יודע, הייתי אמור לחסל אותו, לא אותך, אתה לא היית אמור להיות פה יא מזדיין"

ג'וני ניסה למצוא הגיון בדברים של פ'אנסי, תוך כדי זחילה. הוא הריח כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה ונראה כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה והרגיש כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה, ולכן כמו כל מטליות המטבח זחל לכיוון הפחים. למה אין לו נשק מזויין הוא חשב, ממתי סוכן יוצא למשימה בלי נשק? למה הוא לא התעקש על זה?...

"פססט.."

ג'וני המשיך לזחול ולקלל קללות מזדיינות משתגלות.

"פסססט.."

מישהו לחש מהצד, ג'וני הרים את הראש, קליע שנורה לעברו שרק ואז פגע בערימת סירים, ניתז וחזר וניתז מספר פעמים עד שנדם.

"תפוס" הלחשן קרא לו וזרק אליו את האקדח שלו. ג'וני בדק את האקדח, כרע למצב ירי ודפק לפ'אנסי כדור במצח, פ'אנסי המזדין צנח מת. ג'וני המשיך לאחוז באקדח במצב מוכן לירי והפנה אותו לעבר הבחור.

"אל תכוון אלי את זה" צעק עליו הבחור "ואל תסתכל עלי" הוסיף בלחץ. ג'וני עמד מול עצמו ועצמו צעק עליו. "אל תסתכל עלי, תסתובב!" ג'וני הסתובב. אסור לעצמך מהעבר להסתכל על עצמך מהעתיד זה משבש לך את הרצף המזורגג, למרות שהפוך מותר. ג'וני עמד במטבח המלון כשהוא עצמו עומד מאחוריו. "תקשיב" אמר עצמו לג'וני, "ג'ים עובד על פתרון, קח את התיק המזדיין הזה, יש בפנים מכתב מג'ים עם הסברים שאסור לי לקרוא ועוד כמה שיט שהוא ומיקה ארגנו, ברור?" ג'וני הביט בתוכנו של התיק המזדין ובעודו מחטט בו הרגיש את ישבנו נחפן.

"מה זה?" צעק עצמו על ג'וני.

"מה זה מה?" שאל ג'וני

"תגיד לי, אתה טוחן מטוגן? הפסקנו להתאמן? מה זה התחת הזה?"

"שני קילו, מה נדלקת? רד לי מהתחת.."

"זה גם ההתחת שלי! תרגיע עם המטוגן, יא מזדיין אני לא רוצה למות מהתקף לב בגיל ארבעים!" ג'וני הרגיש סטירה נוספת על הלחי של ישבנו וחפינה חוזרת.

"אני לא צוחק, בטטה! די עם המטוגן והמתוקים" ג'וני ניסה להסתובב אבל עצמו עצר אותו.

"אנחנו מסובכים מספיק בשביל להוסיף לזה גם שבירת רצף משוגלת, תסתכל קדימה" ג'וני שמע את עצמו סוטר לעצמו על הישבן וממשש אותו, "טוב, אני רואה שאתה מקשיב, כבר יותר טוב. תקרא את מה שג'ים כתב, ותיפטר מה-iCON המזדיין" ג'וני שמע את עצמו הולך משם וחמק בעצמו החוצה מהמטבח אל הרחוב.

בתוך התיק המתינו פאה בלונדינית, חזייה מוזרה לגבר עם שלושה שדיים גדולים מסיליקון, גרביונים סגולים, ביריות ורודות, תחתוני חוטיני בצבע טורקיז ומכתב. ג'וני קרא את המכתב מג'ים, אותו ג'ים שגייס אותו לפאב, שהיה כמו אבא בשבילו וששלח אותו למות במקומו. ג'ים הזין המזדיין. הוא החליט לבדוק מה יש על הפילם. ג'ים ניגש למיני-לאב לפיתוח תמונות ובזמן ההמתנה הוא ניסה להוריד מהג'ינס שלו חלק משאריות המטבח המזדינות. הוא שילם דולר על פיתוח של הפילם ועוד דולר וארבעים על שבע תמונות וקיבל מהטכנאי הישיש מעטפה של אגפא עם תא אחד מנייר לתמונות ועוד תא מנייר פרגמנט לפילם.

"אתה רוצה אלבום קטן לתמונות?" שאל הטכנאי "זה בחינם" הטכנאי הושיט לו אלבום קטן עם תמונה של פסל החירות והלוגו של אגפא. "לא תודה" חייך ג'וני בנימוס ופתח את המעטפה, הוא עבר על התמונות.

"זין מזורגג מזדין מזויין משוגל ומחורבן, שיט" ג'וני קילל, הטכנאי הישיש הביט בו המום. "סליחה" סינן ויצא משם.

גבר בלונדיני בשנות הארבעים שוכב על מיטה, מעליו כורעת זונה וזרזיף צהבהב משתרבב מבסיסה של הזונה את ראשו הבלונדי של הגבר המחייך. מקלחת זהב קוראים לזה, והגבר הוא במקרה נשיא ארצות הברית של אמריקה. זין.

ג'וני החליט לקחת אחריות על חייו ולהסיג משגול של עצמו בעצמו ופשוט להחזיר את הגלגל אחורה, בשביל זה הוא היה צריך פשוט להעביר לצלם המקורי את התמונות. פשוט, זין.

הוא חזר למלון המזדיין, פלירטט עם החדרנית ופלירטט עם הבחורה בקבלה, אבל מי שעזר לו בסוף הוא האיש אחזקה שהיה צריך לסחוב את המזרון ספוג השתן החוצה מהחדר ולהכניס חדש בפעם השלישית החודש. הוא ניסה לפלרטט גם איתו אבל הבחור העדיף כסף. הוא התקשר לצלם המזדיין.

"קח", ג'וני זרק את המעטפה של אגפא עם הפילם והתמונות על השולחן של פאב בפאתי צ'יינטאון והסתובב לצאת.

"חכה, חכה" קרא הצלם, התרומם ותפס את זרועו של ג'וני. ג'וני השתחרר והמשיך ללכת, הצלם זרק אחריו את המעטפה, המעטפה החליקה על רצפה ונעצרה ברגלו הימנית של ג'וני, הוא נעצר.

"איך אני יודע שאתה לא עובד עלי?"

"יש את הפילם המזוין בפנים" ענה ג'וני.

"מה הבעיה לזייף פילם? מי אתה? בשביל מי אתה עובד?"

ג'וני התעצבן, "זה לא מזויף, אלה הצילומים, לא עובד בשביל אף אחד, לא רוצה לא צריך" ג'וני הרים את מעטפה מהרצפה והצלם חטף לו אותה מהיד הוציא את אחת מרצועות הפילם ובדק אותה מול האור. ג'וני הסתובב והלך לכיוון הדלת תוך שהוא מסנן "לך תזדיין".

"תזדיין בעצמך חרררא קטן" קרא אחריו הצלם. הייתה לו ריש מתגלגלת מוזרה, מבטא מסויים שג'וני הכיר אאבל לא קישר לשום דבר כרגע. הוא המשיך ללכת "משהו אירופאי" חשב לעצמו, אולי, אולי רוסי? שיט חרא מזדיין, הוא רץ בחזרה לפאב אבל הצלם נעלם. השיגול העצמי שלו נח כרגע בתוך ערמה ענקית של חרא שעומד להתנגש במאוורר.

ג'וני עמד מחוץ לפאב חסר אונים, תקוע בשנות השמונים בלי אפשרות לחזור. הוא הרס את המשימה שלו כך שאין לו ממש לאן לחזור והקשר היחיד שלו היה באמצעות ג'ים שגם את זה הוא חירבן. זין מזדיין, הוא בוגד מסריח מזדיין, איזה שיגול עצמי פרימיום. המח שלו עבד על טורבו והוא ניסה לעבור על כל מיני אפשרויות לצאת מהחרא שכרגע עבר את האזניים והגיע לקו השיער הנסוג שלו. עם כל ההתעסקות במחשבות הוא לא שם לב לאופנוע שנעצר על ידו, אבל לאגרוף שהוא חטף הוא שם לב. הוא נפל על המדרכה. האופנוען שחבט בו אחז בידו שלו עצמו, מישש אותה וייבב, ואז הוא הוריד את הקסדה.

"ילד מפונק מחורבן משתגל מזדיין מזויין, אההה" ג'ים צעק ממשיך למשש את ידו ולעסות אותה, ואז עזב אותה ותפס את ג'וני בצווארון בשתי ידיו.

"מה לא היה ברור במה שכתבתי לך? מה? אתה סתום? מה עבר לך בראש?" ג'ים העיף לו סטירה עם היד הכואבת. מהעצבים על היד הכואבת הוא התרומם והעיף לו בעיטה לביצים. ג'וני התפתל בוכה מחזיק ביד אחת במפשעה וביד השנייה בעצם הלחי המדממת שלו. ג'ים התרומם וניגב את הדם שנשאר על ידו מהסטירה. לאחר מכן התכופף והוציא את ה-iCON מהכיס של ג'וני והחל דופק אותו במדרכה.

"מה", דפיקה "לא", דפיקה "היה", דפיקה "ברור", דפיקה, ה-iCON נשבר לחלוטין. "בלהיפטר מה-iCON שלך?"

"תעלה לאופנוע המזדיין" ג'ים זרק מתנשף, תוך שהוא מוסיף עוד בעיטה קטנה בישבנו של ג'וני.

"אני מזדיין? אני?" ג'וני התאושש קצת. "זו הייתה המשימה שלך! אתה היית אמור למות, לא אני! זה המוות המזדיין שלך, סובבת את כולם שישלחו אותי למות במקומך, חשבתי שאנחנו חברים, אתה גייסת אותי.. היית.. היית.." ג'וני התחיל לבכות עם דמעות וכל החרא הזה. ואז ג'ים החטיף לו אגרוף בפעם השנייה עם היד השנייה. ג'וני נפל שוב.

"אני? אני? ילד קטן ומזויין, מה אתה בא לי פתאום עם כל הקשקושי רגשות האלה. היית כמו אבא בשבילי.. היית כמו בן בשבילי.. היית כמו זין בשבילי. זה הכל היה רעיון שלך!"

"תפסיק לשקר לי!"

"מה לשקר לך?"

"למה לא סיפרת לי שאתה היית צריך למות ולא אני?"

"תגיד אתה דפוק, אני רץ קדימה ואחורה בזמן עם התוכנית שלך כמו משוגע, מנצל את הטובות שלי מכל העובדים המחורבנים של ה'פאב', חייב טובות חדשות לחצי עולם כדי להציל את התחת שלך ועכשיו אתה מקשקש לי כאילו אתה לא יודע כלום"

ג'וני ישב על המדרכה בוכה, מדמם, הדמעות והדם המזורגגים שלו התמזגו בנזלת מחורבנת שזרמה מאפו והוא גמגם "אני.. אני לא יודע.. על מה אתה מדבר.." ג'וני ניסה לנגב את הנזלת עם הבנדנה שמיקה קשרה לו על היד. ג'ים נעמד, נשם עמוקות, הניח יד על פרצופו שלו עצמו ונאנח.

"מה התאריך אצלך?" שאל ג'ים. ג'וני הביט בו חסר הבנה עסוק במחשבות המבולבלות במוחו, עסוק בלהיות בן ארבע שוב, עסוק במשפחה המפורקת בה גדל, עסוק בעצמו. ג'ים התכופף והפשיל בעדינות את שרוולו של ג'וני והביט בשעון שעל פרק כף ידו. ואז הוציא מטפחת של זקנים מהכיס, ניגב את הנזלת מאפו של ג'וני ואת הדם והדמעות והניח יד אבהית על צווארו. תשכח מה שאמרתי, אני מצטער, תאמין לי זה רעיון שלך. שלך מהעתיד, אבל עדין שלך ואנחנו חייבים לעוף מפה אם אתה רוצה איזה סיכוי של חיים". ג'ים עזר לג'וני לקום, חבש קסדה, התיישב על האופנוע והגיש קסדה נוספת לג'וני. ג'וני התיישב מאחוריו וחיבק אותו, חזק. הם נסעו משם.

***

האופנוע דהר בתוך צ'יינטאון, ג'וני ניסה לצמצם את רגליו הארוכות המפושקות כדי להימנע מלפגוע בהמולה המשוגעת מימינו ומשמאלו אבל הביצים המזוינות שלו עדיין כאבו, הוא רצה למשש אותן ואת גופו החבול אבל ג'ים לא נהג מי יודע מה והוא פחד לשחרר את החיבוק ולעוף. הם נכנסו באחת הסימטאות והחליקו מטה לאחוריים של מסעדה סינית, שוב מטבח משוגל, חשב ג'וני. שניהם נכנסו פנימה, ג'ים החליף כמה מילים בסינית עם איזו סבתא ואז סימן לג'וני לבוא אחריו אל תוך מה שנראה כמו חדר קירור. בתוך חדר הקירור המזוין בין הירקות והבשר עמד עוד מקרר מזוין.

"התיק אצלך?" שאל ג'ים.

"כן" ענה ג'וני ספק בקול ספק בהנהון.

"אצלך, כאן?" שאל ג'ים שוב.

"כן, כן" ענה ג'וני שוב והסיר את התיק מגבו המזורגג והשליך אותו לעבר ג'ים. ג'ם פתח אותו, בדק את תכולתו והחזיר אותו לג'וני.

"כנס למקרר" אמר ג'ים בסמכותיות. ג'וני הביט בו בלי לזוז.

"כנס למקרר נו, זה מה שהצלחתי לארגן בתור מכונת זמן"

"לא נכנס לשום מקרר עד שאתה לא מסביר לי מה קורה פה"

"מה אתה לא מבין, ילד?" זרק ג'ים בהתנשאות.

"לא מבין כלום מזורגג, לא מבין למה מנסים להרוג אותי, לא מבין למה אתה מרביץ לי, לא מבין. לא מבין!"

ג'ים נאנח. "היית צריך לחזור בזמן כדי למנוע צילום של הנשיא במקלחת זהב, היית צריך להעביר את התמונות להשמדה, היו צריכים להשמיד את כל הראיות ולכן גם אותך. גילינו את זה לפני וכדי להציל אותך התנדבתי ללכת במקומך, בגלל שאני גייסתי אותך ואתה ה'ילד' שלי. זה נראה להם הגיוני שאני מוכן למות במקומך חרא קטן, חזרתי במקומך ובמקום לבצע את המשימה קפצתי לשתול מכונת זמן בעבר כדי להזהיר אותך. אתה לא יודע על כמה אסורים עברתי, אני מקווה שעדין יש עולם אחרי כל זה. עכשיו תכיר מקרר – ג'וני, ג'וני – מקרר. כך גם אני מהאייטיז הגעתי למטבח של ה'פאב' להשאיר לנו הוראות. בגלל הכישלון שלי היו צריכים לשלוח אותך ובגלל שלא הגעתי למקום בכלל ולא ידעו שידעתי על מקלחת הזהב אז לא היו צריכים לחסל אותי, זה היה תכנון מזויין שלך מלכתחילה. אתה היית אמור לחטוף כדור במטבח המזורגג, להתחזות למת ואז להיכנס לחדר קירור עם המקרר המזורגג הזה ולחזור ל'פאב'!"

"איך אני אמור לחטוף כדור ולהישאר בחיים?" ג'וני חשב שעלה על נקודה מכשילה בסיפור.

"בשביל זה הג'ינס והג'קט המשוגלים חסיני כדורים"

"איזה חסיני כדורים בראש שלך"

ג'ים שלף אקדח וירה בירך של ג'וני בלי הסברים, ג'וני התרסק על ערימת כרובים שנחה מאחוריו, הג'ינס היה שלם, הקליע נמרח עליו, הירך של ג'וני לעומתו הרגישה כאילו היא נשרפת מעצמת המכה, הוא בכה שוב. "בן זונה מזדיין מזיין אמהות משגל חרא זין אההה".

"עכשיו כנס למקרר ועוף לארבעה עשר ביוני אלף תשע מאות וחמישים לפני שאני גומר עליך את המחסנית"

ג'וני צלע למקרר המזורגג שבתוך חדר הקירור המזורגג וג'ים צעק אליו "אתה יודע מה אתה צריך לעשות? קראת את המכתב?"

"כן, כן"

"כן, כן, קראת או לא?"

"קראתי. לרקוד, אני צריך לרקוד"

ג'ים תפס אותו שוב בצווארון "תרקוד, תרקוד כאילו אף אחד לא רואה, ילד! אתה שומע אותי? כאילו אף אחד לא רואה!"

***

"הוא מת" סיכם אדי. "הוא מת והוא בחדר קירור כאן, מקרר מספר שתים".

המפקח מטעם הנשיא לגם בקול מהתה שלו. "בדקתם טוב שניקיתם אחריו?"

"כן, ברור" אמר פראנק בנימה שחצנית.

"מצאו אצלו תיק מלא ב..." אדי התחיל לדבר אבל פראנק נדחף לדבריו "ניקינו אחריו, אין לך מה לדאוג" חזר פראנק על הדברים וסימן לאדי לסתום.

"טוב מאוד, טוב מאוד. חוץ מזה איך מתקדם החיפוש אחרי הבלונדינית עם השלושה שדיים? לא אמרת לי שמצאת אחת באוקראינה באיזור של צ'רנוביל? הנשיא יושב לי על הוריד עם הדבר הזה. אם אני לא מוצא לו אחת כולנו עפים על טיל".

בלי קשר לכלום, חולצת קים/טראמפ בפסגה בהאנוי, פברואר 2019



1 iCON - מכשיר שח רחוק אלחוטי, ייוצר מפיתוח של חומרים מתקדמים שבבסיסם מינרלים שנכרו במאדים. המכשיר מייוצר ומשווק על ידי F.G.M.A.T Corp. ®™
F.G.M.A.T Corp. ®™ תאגיד פ.ג.מ.א.ט. הוא סימן רשום של A.I.E©®™


2 חפ"ק – חולית פיקוד קדמית, מושג צבאי שמשמעו גורם בשטח שאחראי על ההתרחשויות ומעביר מידע אחורה לדרגים גבוהים יותר.



האיש שצמח לו זין על האף

ePub זמין פה

האף של דיק גירד, אז הוא שפשף אותו מתוך שינה, אבל האף המשיך לגרד. אחרי כמה שפשופים דיק התחיל להתעטש. העיטושים המשיכו עד שהוא התעורר מהם. הוא הביט בטלפון וגילה שהוא הקדים את השעון המעורר בשלוש דקות, עדיף ככה, יקיצה טבעית גם אם היא מעיטושים טובה מיקיצת צלצול. האף של דיק המשיך לגרד, הוא ניגש למקלחת וקינח אותו. האף שלו היה גדול מהרגיל וקצת אדום. הוא חשב שזה מהצינון, אז הוא שטף פנים, צחצח שיניים והלך למטבח להכין קפה.

הטלפון שלו צלצל.

"היי, בוקר טוב" ענה דיק בצרידות בוקר.

"בוקר טוב, מה הערתי אותך?" היה זה אחיו מעבר לקו.

"לא, אני מכין קפה"

"אתה זוכר שמחר יש יומולדת לליאלי בגן־צבר והבטחת שתעזור לי עם ההכנות"

"כן, אני זוכר"

"קנית מה שביקשתי, לא ענית לי להודעה"

"קניתי את הרוב, אני אקנה את השאר היום" שיקר דיק, הוא עוד לא קנה כלום.

"טוב, תהיה אצלי מחר בשבע בבוקר, ניקח את האוטו שלי עם הכיסאות של הילדים"

"סבבה"

"ביי"

הקפה של דיק גלש. הוא קילל. על הגז הצטברה כבר שכבה עבה של גלישות קפה. דיק הרהר בשאלה האם זה הזמן לנקות את הגז ודחה את ההרהור לאחר הקפה. האף שלו המשיך לגרד. הוא חשב שהוא מרגיש את האף שלו גדל, אבל הוא דחה גם את המחשבה הזו לאחר הקפה. הוא קינח את האף שוב ושפשף אותו והאף גדל עוד קצת. הוא חזר למקלחת להביט במראה.

בקצה אפו שהתנפח מעט והאדים לא מעט נפער חור קטן, ממש חריר. דיק קרב ראשו למראה והביט מקרוב. הוא ניסה ללחוץ על האף משני הצדדים ולסחוט את החור בציפייה שגוש שומן קטן ישפריץ החוצה וכל העניין יסתיים בחצ'קון גדול במיוחד אבל שום דבר לא השפריץ החוצה. האף שלו כאב מהניסיונות והוא שפשף אותו שוב, הוא גדל עוד קצת.

דיק הביט במראה, איזה בוקר מחורבן חשב לעצמו. הוא הפשיל את תחתוני הבוקסר שלו והתכוון להשתין אך ללא הצלחה. השלפוחית שלו לחצה וכלום לא יצא. הוא ניגש למטבח, הקפה שלו היה קר. הוא שתה שתי כוסות מים. שתי כוסות מים כל בוקר זה בריא, ככה אמרו לו, והוא סיים את שתי בכוסות. השלפוחית שלו לחצה שוב והוא ניגש לאסלה שבמקלחת כדי לנסות שוב. כלום. דיק הביט בזין שלו ודיבר אליו. 'נו, אולי תשתין כבר'. אבל הזין כמו זין לא ענה ודיק שם לב שהחור בקצה של הזין שלו נעלם.

"מה לעזאזל?" סינן דיק. אבל לא היה במקלחת מי שישמע. האף שלו עקצץ, הוא חשב שיש לו עוד עיטוש, והוא הרים את הראש לכיוון המנורה אבל במקום התעטשות יצא לו שפריץ, ואז עוד אחד, ואז זרם שלם של פיפי שהשפריץ לכל עבר, על הכיור, על המדפים, על השטיחון של המקלחת, על המגבת שלו. הוא ניסה לעצור את השיטפון, אבל אי אפשר לעצור פיפי כשהוא בשוונג[1]. הוא גם לא הצליח לכוון כי האף‑בולבול שלו היה עדיין קצר מדי בשביל זה והוא ניסה תוך כדי הקילוח לחמוק מהפיפי המתיז של עצמו, הזרם נחלש לבסוף עד שהפסיק, דיק עמד בתוך שלולית פיפי, המום.

"שיט, פאק, שיט שיט שיט, פאק, סססעמק"

***

דיק ישב בחדר ההמתנה של רופא המשפחה שלו. הוא אחז בידו נייר טואלט מגולגל מוצמד לאף־בולבול שלו. כל אחות שעברה לידו שאלה אותו אם מדמם מהאף ואם הוא רוצה שהיא תסתכל, הוא לא רצה וכל ההתעניינות הזו רק עצבנה אותו עוד יותר. על הדלת של חדר הרופא הייתה רשימה, השם שלו היה כתוב בעט בין שני שמות מודפסים, לפי הרשימה היו לו שבע דקות להיות אצל הרופא, זהו. המספר שלו הגיע והוא נכנס.

ראשו של הדוקטור היה תחוב במסך המחשב ודיק הוריד את הנייר מהאף, הוציא את כרטיס קופת חולים שלו והגיש אותו לדוקטור. הדוקטור חטף את הכרטיס מבלי להביט בדיק והעביר אותו בקורא המיועד.

"ריצ'רד פנחס שמוקלר" קרא הדוקטור מהמסך. "מה הבעיה?"

"צמח לי זין על האף" ענה דיק. הדוקטור התיק ראשו מהמסך לראשונה מאז שדיק נכנס לחדר, הוא הטה את ראשו למטה והביט בדיק מעל למשקפיו ושאל "מה?"

"צמח לי זין על האף"

"באת  לצחוק עלי?" שאל הדוקטור.

"מי צוחק עליך, אתה רואה את החור הזה?" דיק רכן קדימה והצביע על הקצה של אף-הבולבול שלו. "אני משתין ממנו, והחור שהיה לי בקצה של הזין סתום." הדוקטור תפס את קצה אפו המבולבל של דיק ולחץ עליו, עיניו נפתחו והוא קם מהכיסא. הוא הסתובב לכיור שמימינו, שטף ידיים עם סבון, ניגב אותם וחבש כפפות. הוא חזר למקומו ומישש את אפו המבולבל של דיק בשנית. דיק צחקק שלא בכוונה ואפו גדל קצת והתקשה.

"אוי" פלט הדוקטור ונרתע לאחור. "תשכב על המיטה, אני רוצה לבדוק את איבר המין שלך". דיק הפשיל מכנסיו ונשכב על המיטה. הדוקטור הציץ מתחת לתחתוניו, הזין הסתום של דיק היה שם ומתחתיו שני שקעים קטנים שנראו כמו הכנה לנחיריים. אבל הביצים נראו בסדר.

"זה מעניין.." מלמל הדוקטור בעיקר לעצמו. "מאוד מעניין" המשיך, "אני צריך להתייעץ עם מישהו, אני יכול לצלם אותך?" שאל הדוקטור ושלף את מכשיר הטלפון הנייד שלו.

"דיק הביט בדוקטור בבעטה, "מה פתאום! אתה לא מצלם אותי!" הוא התיישב על המיטה של הדוקטור והתכוון להתלבש.

"אני חייב לשלוח לקולגה, הוא לא יאמין לי" ניסה הדוקטור לשכנע, "אני לא אצלם לך את העיניים, רק את האף והזין, לא יזהו אותך בכלל" דיק נכנע להפצרות הדוקטור והסכים בחוסר רצון בולט. הדוקטור צילם את איבריו של דיק וחזר למקומו, דיק התלבש והתיישב מול הדוקטור. הדוקטור תיקתק משהו בטלפון הנייד שלו ואז חייג בטלפון הקווי המשרדי ושם אותו על רמקול.

"עמנואל זה חיים, חיים טישלר" צעק הדוקטור לחלל החדר.

"חיים השתגעת? אתה שולח לי דיק פיקס באמצע העבודה?" הדוקטור התחיל לצחוק בקול.

"זה אומר שקיבלת את התמונות" המשיך הדוקטור בחיוך "הן של מטופל שלי, תסתכל טוב על שתיהן ותגיד לי האם ראית משהו כזה" הפרופסור מעבר לקו מלמל רגע וניסה למצוא את התמונות אצלו בטלפון, דיק והדוקטור ישבו בשקט והביטו בטלפון הקווי.

"אוי" אמר הפרופסור מעבר לקו. "אוי. אוי. אוי. אוי" המשיך, "אוי. אוי. אוי. אוי. אוי" דיק נע באי נוחות בכיסאו, הדוקטור רכן לכיוון הטלפון הקווי.

"נו?"

"אוי. אוי. אוי. אוי"

"רק אוי?"

"כמה זמן זה ככה?" שאל הפרופסור מעבר לקו.

"זה התחיל מהבוקר" אמר דיק.

"אוי. אוי. אוי. אוי. וזה עדיין משתנה?"

"קצת"

"איך קצת?"

"האף שלי גדל קצת" אמר דיק, "והזין שלי קטן" הוסיף בלחש.

"אוי. אוי. אוי. אוי" דיק תפס את ראשו בידיו, הוא היה מיואש. הדוקטור לעומתו היה מחויך.

"אז מה אתה אומר עמנואל?"

"לא יודע.. לא יודע.. אני לא חושב שיש מה לעשות עכשיו, שיחזור אליך מחר בבוקר ונדבר. נראה איך זה מתקדם"

הדוקטור חיים טישלר נפרד מפרופסור עמנואל וסיים את השיחה, הוא תיקתק במחשב והדפיס לדיק דף עם שעת התור למחר בצהריים והוסיף "עמנואל הוא אורולוג מומחה, אם יש מישהו שיכול לעזור לך זה הוא, אל תדאג, להתראות מחר" אבל דיק דאג, הוא יצא מהחדר של הרופא וכל הממתינים הביטו בו בכעס, הוא חרג משבע הדקות שהוקצו לו, אבל הוא שכח  מזה והיה בטוח שכולם מסתכלים עליו בגלל האף המבולבל שלו, הוא ברח בריצה מהמרפאה.

***

דיק צעד ברחוב עם יד על האף המבולבל שלו, היה לו קשה לנשום והוא הזיע. הוא הרגיש שכל העוברים ושבים נועצים בו מבטים, הוא האיץ את הליכתו, התנשף קצובות מהפה והטלפון שלו צלצל שוב. זה היה אח שלו. "שיט, היומולדת" הוא סינן לעצמו וסינן את השיחה. הוא חייב לעבור בחנות המשחקים. הוא הסתובב וחזר על עקבותיו, מזיע כל הדרך למרכז המסחרי. הוא אסף לסל את כל מה שהיה לו ברשימה, ושאל את המוכרת אם יש לה מסיכות גדולות למבוגרים. פורים עוד רחוק, אבל המוכרת שלפה ארגז מתפרק מאחד המדפים העליונים עם כל מיני דברים שנשארו מהפורים הקודם ואמרה לו שיפשפש אולי הוא יימצא שם משהו. הוא מצא מסיכה של פיל בצבע ורוד עם חדק ארוך שיכסה לו את האף המבולבל ומדד אותה, הוא הסתכל במראה קטנה שהייתה בחנות, הכל מכוסה, הוא נרגע. הוא צעד הביתה עוטה מסיכת פיל ורוד. הפעם באמת כל העוברים והשבים נעצו בו מבטים, אבל לא היה לו אכפת כי הם לא הסתכלו עליו בגלל שצמח לו זין על האף אלא בגלל שהיה מחופש לפיל ורוד.

דיק הגיע הביתה מתנשף, הוא הלך למראה במקלחת כדי לבחון את האף המבולבל שלו, הוא היה פחות אף ויותר בולבול. בולבול מאופאף. הוא הבין למה הוא נושם מהפה, זה בגלל שהנחיריים שלו נסתמו. הוא הפשיל את מכנסיו ואת תחתוני הטנגה ונשם לרווחה דרך מה שהיה פעם הזין שלו ועכשיו נפערו בו שני נחיריים. הוא ייאלץ לעבור ללבוש בוקסרים, ומכנסי דייגים כמו איזה סטלן שחזר מהודו. איזה זין, חשב לעצמו.

***

דיק קם בבוקר עם הנגאובר, הוא שתה כל כך הרבה כדי להירדם ועכשיו הוא הצטער על זה. הוא שכב על הגב והראש שלו התפוצץ אז הוא התגלגל ימינה כדי לתחוב את ראשו בכרית, הוא לא הצליח, הייתה לו זקפת בוקר. איזה זין, חשב לעצמו. ועכשיו הוא גם היה חייב להשתין. איזה זין כפול, קילל דיק לעצמו. הוא ניגש למקלחת והסתכל במראה, מתחת לזקפת האף נתלו שתי הביצים שלו. הבוקר לא יכול היה להיות יותר גרוע, הטלפון שלו צלצל. "שיט, היומולדת בגן!"

***

דיק ישב על כיסא קטן של גן ילדים עם מסיכת הפיל הוורוד ומכנסי דייגים אפורים. הוא חבש את הזין והביצים ביחד ותחב אותם לתוך החדק של הפיל. הוא המתין בקוצר רוח שהיומולדת תיגמר והתור לרופא יגיע.

"הי, תראו איזה פיל חמודי מודי" קראה הגננת לילדים, "אתם יודעים איך קוראים לאף של הפיל?" הוסיפה וכל הילדים בגן צעקו בקול "חדק!" הגננת רכנה לעבר דיק, השדיים שלה נלחצו מטה על חולצתה והגדילו את המחשוף, היא שלחה יד ללטף לדיק את החדק. דיק החל להזיע וחמק מהליטוף, הוא זינק לכיוון שולחן הכיבוד של היומולדת ועשה עצמו כאילו הוא מסדר במבה בצלחות למרות שכל הבמבה כבר הייתה מסודרת. האח של דיק נכנס עם העוגה ודיק פינה לה מקום על השולחן.

"מה קורה איתך? ומה זו המסכה המטופשת הזו, זה לא פורים"

"גדל לי משהו על האף ואני לא רוצה להפחיד את הילדים" דיק לחש.

"מה זה חצ'קון? מה אתה בתיכון?" אח של דיק צחקק.

"עזוב, יש לי תור לרופא, אני צריך לזוז" סינן דיק.

"חכה כמה דקות, לא תאכל מהעוגה?"

"אין לי תיאבון" אמר דיק וחמק מהגן.

***

"אוי. אוי. אוי. אוי"

"גם אתה מתחיל עם אוי" נזף דיק בדוקטור.

"זה ממש זין" אמר הדוקטור.

"כן, זה ממש זין!" ענה דיק ברוגז.

"תשמע, ביום ראשון אני בבית חולים, קבעתי לנו פגישה עם פרופסור עמנואל"

"זה בעוד חמישה ימים! אין משהו יותר קרוב?"

"חמישה ימים זה קרוב, תאמין לי, והפרופסור מקבל אותנו על הפסקת צהרים שלו, אחרת זה לפחות חצי שנה!" דיק נאנח מייאוש.

"אל תדאג, אני אתן לך אישור מחלה לשבוע" אמר הדוקטור מנסה לעודד אותו.

"אין טעם, אני עצמאי" פלט דיק, וחבש את מסיכת הפיל הוורוד. יש לו חמישה ימים להעביר, איזה זין.

***

דיק עמד במקלחת מול המראה והביט בזין שהשתרבב לו מהמקום בו נהג להזדקר אפו. פעם ראשונה שהוא מסתכל עליו כל כך מקרוב. האשכים שלו נראו כמו שפם. הוא נראה כמו פריק. הוא הסתובב בבית רק עם חולצה כי היה חם והוא לא ראה סיבה לנשום בבית דרך המכנסיים. איזה מוזר זה יהיה אם אני אצטרך להתעטש פתאום, חשב לעצמו, עם העיטושים התיאטרליים שלי זה עלול להיגמר בפריצת דיסק!

דיק עבר בין המקלחת לסלון למטבח לחדר שינה ולמקלחת שוב, והמשיך לעבור בין כולם חסר מנוחה ומעש. הוא רצה לדבר עם מישהו אבל למי הוא יכול לספר שצמח לו זין על האף? הוא לא רוצה שאף אחד יידע. הוא גיגל "זין על האף" אבל מצא רק מלא גרסאות של אותה בדיחה, משהו עם 'תראה עולם'[2]. הוא סינן חברים שהתקשרו וסינן משפחה שהתקשרה וסינן גם את אח שלו, הוא שלח לו הודעה שהוא קצת חולה וכואב לו הגרון והוא לא יכול לדבר. הוא לקח בירה מהמקרר והמשיך להסתובב ולהסתובב. הוא ניסה לישון אבל לא הצליח להרדם על הבטן כי... נו, וגם לא על הגב כי, נו, הביצים, ברור. ועל הצד הוא לא מצליח להירדם אף פעם. הוא שתה עוד בירה, ואז עוד אחת. הוא נכנס לטינדר, הוא יצא מהטינדר. הוא נכנס שוב, ויצא שוב. הוא עבר על הפייסבוק. ושוב, ושוב ושוב. המקום היחידי שהוא יכול ללכת אליו זה פסטיבל מדע בדיוני ופנטזיה שמתקיים בעיר. כולם מתלבשים שם מוזר ומתחפשים לכל מיני דברים, הוא יוכל להשתלב טוב עם מסיכת הפיל הוורוד שלו. דיק נכנס לאתר של הפסטיבל והסתכל על תמונות, כולם היו מחופשים לדמויות מסרטים ומספרים ולא היה שם אף פיל ורוד. הוא חיפש דמות של פיל בסרטי מד"ב ופנטזיה, וקצת לפני שהוא התייאש הוא מצא את [3]MAX REBO רק שמקס לא היה ורוד הוא היה כחול!

דיק הניח את מסיכת הפיל הוורוד בתוך דלי ומילא אותו במים, הוא חיפש צבע כחול, הוא מצא שני עטי פיילוט וניסה לחתוך אותם עם קאטר. הדיו נזל אל תוך הדלי אבל גם על הידיים שלו, הוא לא חבש כפפות. הבירות גרמו לו להזיע והוא ניגב את הזיעה ממצחו עם היד המלוכלכת מבלי לשים לב, ואז הכניס ידיו לתוך הדלי ופמפם את המסכה פנימה והחוצה מהמים. המסכה הייתה כחולה וכך גם הידיים שלו וגם הבגדים שלבש. הוא דחף את המסכה למייבש הכביסה והלך לשטוף ידיים במקלחת, הפנים שלו היו צבועות והוא ניסה לנקות את הדיו מהפנים ורק מרח אותו יותר. הוא סיים כשפניו וידיו והזין שנח במקום אפו כולם תכולים, הוא לא היה צריך מסיכה.

דיק הוציא את המסכה מהמייבש, הפיל היה כל כך מנופח שיכול היה בקלות להצטרף לחמישיית ג'קסון[4]. הוא חבש את המסכה בכל זאת, היא גרמה לו להרגיש מוגן, הוא הוסיף לתחפושת מלודיקה ישנה שלא ניגנו עליה בעשרים שנה האחרונות, אחרי הכל הוא אמור להיות פיל קלידן בלהקה. הוא לקח עוד בירה מהמקרר ויצא.

***

ברחבה של הפסטיבל היו בעיקר ילדים מחופשים לכל מיני דמויות מסדרות טלויזיה חדשות, הוא לא זיהה אף אחד ואף אחד לא זיהה אותו. כמה ילדים שאלו אותו איזו דמות הוא, הם לא הכירו אותה, התבאסו והלכו. הוא חיפש את האיזור של הכבדים, החבר'ה ממלחמת הכוכבים. האזור של מלחמת הכוכבים היה בפנים, והיה צריך לעבור את השומר בשביל זה. השומר לא זיהה את הדמות וביקש מדיק תעודת זהות. דיק הגיש לו.

"להוריד מסיכה"
"מה?" דיק הופתע.
"להוריד מסיכה, לא מתאים תמונה" אמר השומר.
"אבל כולם מחופשים" מחה דיק.
"כולם מחופשים בחוץ, מחופשים בפנים צריך מוריד מסיכה" דיק התעצבן והוריד את המסיכה. הזין הכחול שלו השתרבב מאיפה שהיה פעם האף. והפנים הכחולות שלו קצת האדימו מכעס, אז כל המחזה היה קצת סגול.
"יו, איזה איפור מושקע" אמרה בחורה מחופשת לנסיכה ליאה[5] שעמדה מאחוריו בתור "מעולה, מי איפר אותך?" אבל איזו אמא שהייתה שם התחילה לצעוק, "מה זה הפסטיבל הזה!" וכיסתה את העיניים של ילדה שהחזיקה בידה "זה פסטיבל של סוטים!" היא גררה את הילדה ועוד ילד מהתור ושנייהם התחילו לבכות. עוד הורים התחילו לצעוק והשומר החזיר לדיק את תעודת הזהות שלו וסינן "תיכנס, תיכנס, ותלבש מסיכה יופטפויומאט".
דיק נכנס ולפני שהוא הספיק לחבוש את המסיכה של הפיל הבחורה שהייתה אחריו בתור אחזה בידו ומשכה אותו משם, "בוא, מקס ריבו, אני יודעת בדיוק מה אתה צריך!" היא זיהתה אותו! היא ממש זיהתה אותו! דיק חייך בפעם הראשונה ביומיים האחרונים. הוא התכוון לחבוש את מסיכת הפיל שלו אבל הבחורה עצרה אותו, "זה מעולה ככה!" היא צעקה לו באוזן בין כל ההמולה וגררה אותו למרתף.
"זה האיזור של המבוגרים" אמרה לו תוך שהם עוברים שומר שהכירה "ואני הוד מעלתה ליזה", ליזה והשומר התחבקו והתנשקו על הלחי והשומר נתן לדיק ולליזה לעבור. היו שם מלא דמויות ממלחמת הכוכבים, בעיקר אימפריאל סטורמטרופרס[6] לבנים, קבוצת דארת' ווידארים שחורים ושלושה צ'ובאקות. דיק וליזה נדחפו לבר, דיק הזמין שניי חצאים של בירה, אבל היה לו מסובך לשתות אז הוא נתן את שלו לצ'ובאקה שעבר שם ולקח קוקטייל ורוד עם קש.
הייתה שם במה קטנה עם דארת' ווידר שניגן על גיטרה חשמלית ומאסטר יוֹדָּה שניגן על אקוסטית. הם ניגנו בעיקר דילן וספרינגסטין מהסבנטיז והאייטיז.
"אולי תנגן משהו"
"מה?" דיק הביט בליזה מנסה להבין מה היא רוצה.
"תנגן מה שאתה רוצה"
"למה?" שאל דיק, וליזה הצביע על המלודיקה שלו.
"או, זה רק בשביל התחפושת" חייך דיק.
"אתה מקס ריבו, אתה חייב לנגן, תעלה לבמה" דיק סיים בלגימה אחת את המשקה הורוד שלו והזמין עוד אחד.
"מה פתאום, אני לא יודע לנגן כלום" היא צחקה והתחילה לצעוק "מקס ריבו בנד! מקס ריבו בנד!" דיק התחבא מאחורי המשקה הורוד השני שלו. אבל זה לא עזר לו כי הקהל הצטרף לליזה והתחיל לקרוא בקצב "מקס ריבו בנד! מקס ריבו בנד!" דיק הסמיק מתחת לפנים הכחולות שלו והזין הכחול שלו וסיים את המשקה הורוד השני שלו. שני חיילי אימפריה לבנים אחזו אותו מכל צד והעלו אותו לבמה, והדארת' ווידר שעליה פקד עליו לנגן! היוֹדָּה עם האקוסטית הפסיק גם הוא לנגן והשתרר שקט, כולם הסתכלו על דיק. דיק הרים את המלודיקה שלו והתחיל לנגן. סול, סול, לה, לה, סי, סול. סול, לה, סול, לה, סי, סול" זה היה הדבר היחידי שידע לנגן, 'קום בחור עצל' משיעור חלילית הראשון והיחיד שלו בכיתה א'. הקהל התפוצץ מצחוק וצמד הגיטריסטים חזר לנגן, שני השומרים שגררו אותו לבמה זרקו אותו בחזרה לקהל ודיק זחל לבר. הנסיכה־ליאה­־ליזה לא הפסיקה לצחוק, ודיק כבר היה שיכור לחלוטין.
הוא זכר במעורפל נסיעה במונית וטיפוס אינסופי במדרגות, הוא עמד כרגע בקושי בשירותים של ליזה והשתין, זה מסובך להשתין כשאתה שיכור, ועוד יותר מסובך להשתין כשאתה שיכור והזין שלך על האף. הוא התיז לכל עבר ואז כרע ברך ודחף את הראש לאסלה. הוא שטף פנים, ושיכרותו דעכה במקצת.
ליזה ישבה על המיטה נשענת על הקיר, רגליה ישרות ומְשֻׁכָּלוֹת, היא התעסקה בטלפון שלה וחיפשה מוזיקה, דיק התיישב בקצה המיטה.
"כל כך הרבה זמן בשירותים, כבר חשבתי שהורדת את המסיכה"
"אה, .." גימגם דיק. "זו לא מסיכה" ליזה חייכה. היא שמה את נעימת הפתיחה של מלחמת הכוכבים וצחקה בקול. היא רכנה לכיוונו של דיק, הוא לא הבחין בה, הוא בהה קדימה והיה עסוק במחשבות מבולבלות ושיכורות על עצמו. היא ליטפה את אף הזין שלו, וצבטה אותו. דיק צווח "איי, מה את עושה" הוא הרחיק אותה ממנו. היא צחקה, תפסה את הזין שלו ומשכה, להפתעתה הוא לא ניתלש. דיק קם מהמיטה במהירות ונתקע בכוננית הוא נצמד בגבו לקיר ואחז בזין הכואב שלו, הוא היה צבוט ומשוך, ודיק יבב ושיפשף אותו.
"זה אמיתי, אמרתי לך!" הוא צעק. עינייה של ליזה נפקחו ופיה נפער, היא קמה והתקרבה אליו, דיק היה מבוהל וניסה להיבלע אל תוך הקיר ללא הצלחה. היא קרבה את ראשה אל ראשו והסתכלה על הזין שלו מקרוב, היא הושיטה יד לגעת בו שוב, אבל דיק עצר אותה.
"אני אגע בעדינות, מבטיחה" היא לחשה. היא הניחה שתי אצבעות על הזיין שלו והזיזה אותן לכיוון מטה, היא הוסיפה אגודל ולחצה בעדינות. "וואו, יש לזה דופק!" היא אמרה.
"אז יש לך שניים?"
"שניים?" דיק שאל.
"שני בולבולים?"
"לא.." דיק הפשיל את מכנסיו, ליזה התרחקה ממנו. הוא הוריד את תחתוניו והאף שלו הזדקר מהמקום בו אמור להשתרבב הזין שלו. היא התרחקה עוד קצת לאחור, נתקלה במיטה, נפלה עליה ואז התחילה לצחוק. היא צחקה כל כך חזק וכל כך הרבה שהיא כמעט נחנקה. דיק החל להתלבש. ליזה ניסתה לעצור את עצמה וצפצפה "למה אתה מתלבש.. זה בסך הכל אף.." דיק רצה לברוח משם והיא אחזה בידו מנסה לעצרו מלהתלבש. "אני צוחקת!" אמרה והמשיכה לצחוק, היא דחפה אותו על המיטה והתיישבה עליו.
"אתה חמוד" היא לטפה את הזין שלו והוא הזיז את ידה.
"הלכת לרופא?"
"כן"
"ומה הוא אמר? מה זה?"
"הוא לא יודע, יש לי בדיקה אצל איזה פרופסור ביום ראשון, פעם ראשונה שהוא נתקל בזה"
"זה מדהים, הזין והאף שלך התחלפו ונהיית כחול"
"הכחול זה בטעות כשניסיתי לצבוע את המסיכה של הפיל" היא צחקה שוב, דיק הסית את מבטו ממנה והיא הפסיקה לצחוק.
"אני מצטערת. גם לי זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בזה" היא הזיזה את פניו ונישקה אותו על פיו, ואז היא התחילה לצחוק שוב "זה מדגדג" אמרה. דיק הרים את פלג גופו העליון ונשען על מרפקיו, איבר מינו ואשכיו כיסו את פיו. הוא הטה את ראשה ימינה ופיו נחשף, הם התנשקו שוב וצחקו יחדיו.
ליזה ישבה על פניו של דיק, היא נעה עליהן באיטיות, היא הייתה ערומה למעט פיאת תסרוקת הגלגלים של הנסיכה ליאה שחבשה לראשה.
"מקס, הו מקס"
"הוד.. מע.. מע..לה..תה.. ה.. נ.. סיכה .. ליאה" דיק הבליח מפיו בין תנודותיה של ליסה, היא כיסתה את רוב פניו וקיפצה עליהם הוא נשם מהאף.
"תשיר לי משהו, מקס, תשיר.." דיק ניסה לשיר, באמת, אבל זה היה קשה, הוא ניסה לזמזם. ליזה התיישרה על פניו וקיפצה במרץ, היא נשענה בידה על בטנו, דיק הקשה אותה, ליסה החלה לגנוח, הוא הרגיש את הזין שלו יותר מתמיד, הפולסים ממערכת העצבים שלו התרוצצו בחוזקה במוחו. ליזה המשיחה לגנוח וחפנה את מפשעתו של דיק. הזין לא היה שם אבל אפו כן והיא מחצה אותו. דיק נחנק. הוא ניסה לנשום מהפה, ולצעוק, ולהשתנק אבל היא הייתה חזקה ממנו. ליזה צעקה וקיפצה ודיק החל להאדים ולהילחץ. הוא ניסה להרים אותה עם ידיו אבל היא נחתה עליו מחדש כל פעם שהצליח להרים אותה במקצת ולנשום קצת מהפה. הוא התחיל להסתחרר מחוסר חמצן ובמאמץ אחרון הפיל אותה הצידה על המיטה וחילץ את ראשו מירכייה ואת אפו מידה והחל שואף ומשתעל ושואף ונושף ושואף עוד ועוד אויר, הוא הזיע והיה אדום וליזה שכבה לידו מתנשפת ומחוייכת.
"זה היה מעולה, אני חייבת לספר לחברה" היא חיפשה את הטלפון שלה ושמה לב שדיק עדיין לא התאושש.
"חמוד, אתה בסדר?" היא שאלה, דיק ניסה לענות, אבל הוא עדיין היה עסוק בלנשום. היא מצאה את הטלפון שלה.
"חנקת אותי!" הוא צעק במהירות וחזר לנשום. הוא חיפש נייר טואלט לקנח את אפו שנזל.
"מה?"
"חנקת אותי" הוא קינח את אפו שהיה אדום וצפוט. "חנקת אותי! תפזת לי את האף תוך כדי סקס ולא הצלחתי לנשום!"
"אוי.. לא התכוונתי" היא גיחחה. "תנשום, חמוד" היא אמרה וליטפה את שיערו, הוא הסית את ידה. והתיישב על קצה המיטה עדיין מתנשף.
"את לא תאמיני למה שקרה לי עכשיו!" דיק הסתובב לליזה, היא דיברה בטלפון עם חברתה וסיפרה לה עליו. הוא התחיל להתלבש.
"לאן אתה הולך?" דיק לא ענה ולבש את מכנסיו.
"אל תלך, אתה חייב לפגוש את ג'ואן, היא פריקית של סטאר וורז!" דיק חיפש את מסיכת הפיל שלו. "והיא כוסית!" ליזה הוסיפה.
"את משוגעת!" הוא קרא לעברה. הוא לבש חולצה והתכוון ללבוש את המסיכה שלו.
"חכה רגע" אמרה, ואז צעקה לכיוון הטלפון שלה "רגע, אני אצלם לך אותו" דיק נבהל, הוא ניסה לחבוש את המסיכה אבל לא הצליח, היא התחילה לצלם אותו והוא הניח את ידיו על פניו כדי להסתיר את הזין שלו וחיפש את הדלת. ליזה רדפה אחריו "רק תמונה אחת, אל תהיה קשה" הוא נתקל בשידה והפיל משהו שהיה עליה, הנעליים שלו נשארו איפשהו ליד המיטה אבל הוא לא חזר לחפש אותן, "חכה רגע, היא לא תאמין לי! רק תמונה אחת!" דיק הגיע לדלת וליזה דלקה אחריו, הוא פתח אותה והתחיל לרוץ במדרגות, הוא עוד שמע אותה צוחקת מאחוריו אבל הוא לא הסתובב.

***

דיק ישב בחדר ההמתנה בבית החולים, הרופא שלו היה בפנים וגם המומחה. הוא חיכה. הוא השאיר את הטלפון בבית, הוא כיבה אותו לפני יומיים. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם כל הטלפונים, הפוסטים, המיילים וההטרדות של מעריצות של סטאר וורז[7] וסטאר טרק[8] ואפילו צופות נאמנות של ט'אנדר קאטס[9]כולן ניסו להגיע אליו. חצי תמונה שליזה הצליחה לצלם חרכה את הרשת, הצטרפו אליה צילומים בשחור לבן ממצלמות הביטחון של הפסטיבל, דיק משוחח עם השומר, דיק מוריד את מסיכת הפיל וגם כמה קטעים שלו משוטט לבד בעיר יחף ובוכה. הם אפילו הצליחו למחזר ראיון נרגש עם האמא ההיסטרית והילדים מהתור לפסטיבל. צלמי פפראצי המתינו מחוץ לביתו, וכל מיני אנשים עם טלסקופים ועדשות ענקיות חיכו בבתים של השכנים ממול למקרה ויציץ מאיזה חלון. לילה קודם, הוא אסף את כל התחבושות מערכת העזרה הראשונה שהייתה לו בבית, שם קצת צמר גפן משני צידי הזין שלו וליפף את החצי התחתון של ראשו בתחבושות, מהצוואר ועד לעיניים. הוא הוסיף כובע בייסבול שחור ומעיל ארוך כמו של בלשים, משקפי שמש ומטרייה כדי שיוכל להרביץ לצלמים שיירדפו אחריו. הוא חיכה עד שלוש וחצי בבוקר ואז חמק מהבניין בהצלחה. את הדרך לבית החולים הוא עשה ברגל, מתגנב בין חצרות של בתים משותפים ואחוריים של מרכזים מסחריים. בכניסה למיון נפטר מהמטרייה, הכניס את הכובע והמעיל לתוך תיק, והוציא סיגריה. דיק עישן דרך התחבושות עד שאחד השומרים יצא החוצה וביקש אש. דיק נתן לו.

"תיזהר שלא תשרוף את עצמך" זרק לו השומר כשהסיגריה של דיק התקצרה. דיק גיחך בקול מאולץ והמתין שהשומר יסיים את הסיגריה שלו. הפ נכנסו ביחד פנימה ודיק צעד בביטחון לעבר בניין האשפוז, השומר פשוט התעלם ממנו. הוא המתין שהמנקות יסיימו לנקות את השירותים לפני שבית החולים נפתח למבקרים ונעל את עצמו באחד התאים. הוא ישב בתוך ענן הכלור עד שהגיע התור שלו, ועבר לחדר ההמתנה בהמתנה לדוקטור טישלר ופרופסור עמנואל שיקראו לו.

דלת חדר הרופא נפתחה קמעה וראשו של דוקטור טישלר הציץ ממנה. הוא חיפש את דיק, מבטיהם הצטלבו, דיק קם, הדוקטור נעלם אל תוך החדר ודיק בעקבותיו.

פרופסור עמנואל ישב שם ושיחק בזקנו ובשפמו. הוא ליטף אותם חזור ולטף. דיק התיישב והתחיל להוריד את התחבושות ולגלגלן אחת אחרי השנייה. עם כל תחבושת הפרופסור התיישר מעט בכיסאו וליטופי הזקן שלו התמעטו, בתחבושת האחרונה כבר רכן הפרופסור קדימה, קרוב ככל שהשולחן שביניהם אפשר לו והביט בעניין רב בחלקי פניו הנחשפים של דיק. עיניו של הפרופסור נפקחו, הוא היה צריך דקה להתפעל ועוד אחת להירגע ועוד אחת לגמגמם רק כדי לפלוט לבסוף "אפשר" כשהוא מקרב את ידו לעבר מה שהיה פעם אפו של דיק ועכשיו, ובכן, הוא זין.

הפרופסור מישש את איברו של דיק, ומשך אותו, דיק צעק בכעס והפרופסור הפסיק למשוך ורק התפעל מהמצב. "ואתה אומר שהאף שלך..." הפרופסור הוסיף. דיק נעמד ופשט את מכנסי הדייגים ותחתוני הבוקסר. הפרופסור דחף את ראשו בין רגליו של דיק ומישש את אפו של דיק.

"אתה לא צריך למשוך גם אותו" אמר דיק בציניות.

***

דיק חיכה בתור לרנטגן עם התחבושות, ואז ל MRI ואז לעוד כמה צילומי פְּנִים עם כל מיני מצלמות שהחדירו לו מכל מיני חורים שהיו לו ושלא היו לו. בערב הוא חזר למשרדו של הפרופסור, דוקטור טישלר כבר ישב שם, הם שתו משקה אלכוהולי בכוסות נמוכות, צחקו ודיברו בקולי קולות. הם השתתקו כשדיק פתח את הדלת, הוא התיישב על כיסא לידו של דוקטור טישלר. הפרופסור חזר ללטף את זקנו ושפמו והתחיל לדבר.

"המקרה שלך מדהים, המוטציה שהגוף שלך עבר היא מלאכת מחשבת, יש לך מערכת נשימה עם שתי כניסות, ומערכת הפרשות כנגד הזרם, יש המון דברים שאפשר ללמוד ממך" הפרופסור סובב את מסך המחשב לכיוון דיק והדוקטור, והראה להם את אחד הצילומים שעשה למערכות הגוף הפנימיות שלו. "אני משתתף בתוכנית מחקר בארצות הברית, אנחנו חוקרים מוטציות נרכשות, דיברתי איתם והם אישרו לי לשלב אותך בתוכנית" דיק הפסיק אותו.

"סיפרת להם שגדל לי זין על האף?" דיק שאל בכעס.

"הם קולגות, הייתי חייב להתייעץ, אתה מקרה מיוחד" דיק תפס את ראשו בידיו בייאוש והפרופסור המשיך להסביר. "השלב הראשון הוא לגלות למה זה קרה לך, מה גרם למוטציה, ולבחון אם המוטציה הפיכה וניתן לגרום לה לרברסיביליות" דיק הרים מבטו לפרופסור, הפרופסור הפסיק לרגע והביט עליו ועל הזין שהשתרבב לו מאיפה שהיה פעם אף, "אנחנו יודעים המון על הגנום האנושי, אנחנו יכולים לנסות ליצור מוטציה הפוכה שתחזיר את הזין שלך ואת האף שלך למקומם. זה לא במאת האחוזים, אבל..."

"מה זה לא במאת האחוזים?"

"ככה זה במחקר, לא תמיד הכל מצליח"

"אז אתה רוצה לעשות עלי ניסויים שאולי יצליחו להזיז לי את הזין מהאף ואם לא, אז יזיזו לי ת'אוזן לתחת ואת העיניים לגב!"

"זה לא עובד ככה, אנחנו ננסה את זה קודם על עכברים"

"מה עכברים? אני לא עכבר, אני לא רוצה שינסו עלי ואני לא רוצה שיחקרו אותי" אמר בכעס. "אני רוצה שתסדר את זה, אני לא פריק, אני לא רוצה זין על האף!" דיק ממש צעק.

"זה לא כזה פשוט" אמר הדוקטור, "אנחנו עדיין לא יודעים למה זה קרה, וניתוח כזה זה דבר מסובך"

"אנשים עושים ניתוחים לשינוי מין בכל העולם, מה הבעיה להחזיר לי ת'זין למקום?"

"הזין זו הבעיה הקטנה, להחזיר את האף שלך זה משהו אחר לגמרי"

דיק שתק, הפרופסור ליטף את זקנו שוב, "זו תוכנית מצוינת, נגלה מה קרה לך, ונסדר אותך, ואפילו תקבל דמי מחייה עד לסוף הטיפול, עניין של שנה שנתיים, אולי יותר"

"מה שנתיים? השתגעת? אני לא רוצה להישאר ככה שנתיים!" דיק נעמד ואגלי זיעה צצו ממצחו ועל שפתו העליונה בדיוק מתחת לביצים. "אתה מומחה, אני רוצה שתסדר אותי עכשיו!" דיק דפק עם אגרופו על השולחן.

"מחקר לוקח זמן" התערב בשיחה דוקטור טישלר.

"אין לי זמן, אני לא רוצה זמן ואני לא עכבר מעבדה! אם אתה לא מתקן אותי אני אמצא רופא אחר שכן!"

"לא לא דיק, אל תתרגז, עמנואל פה הוא המומחה הכי טוב בארץ, שב שנייה, תחשוב על זה, תירגע" דוקטור טישלר הניח ידו על כתפו של דיק ומשך אותו למטה בחזרה לכיסא. דיק חשב והפרופסור והדוקטור המשיכו לנסות לשכנע אותו אבל הוא לא הקשיב להם הוא הקשיב למחשבות שהתרוצצו לו במוח, הוא רצה שכל זה ייגמר, הוא לא מושך את זה שנתיים, הוא לא רוצה למשוך את זה אפילו יום. הוא החליט.

"אני רוצה ניתוח" דיק הפסיק באחת את הנאומים של פרופסור עמנואל ודוקטור טישלר. "אני רוצה ניתוח עכשיו" הפרופסור והדוקטור הביטו אחד על השני.

"זה לא כזה פשוט" ענה הפרופסור.

"אתה עושה ניתוחים לשינוי מין, נכון?"

"כן"

"אז מה הבעיה?"

"הבעיה שאני צריך עוד מומחה, כי זה ניתוח כפול"

"לא כל ניתוח לשינוי מין הוא ניתוח כפול? לוקחים מאחד ומעבירים לשנייה?" שאל דיק.

הדוקטור גמגמם, "אהה.."

"מתי התור הפנוי הבא שלך?" שאל דיק בשקט, העיניים שלו היו קרות וחסרות רגש והוא הביט בפרופסור עד שזה ענה.

"היה ניתוח מתוכנן למחרתיים אבל הוא בוטל, אני יכול לנסות להכניס אותך לשם" ענה הפרופסור בפחד. "אבל.." הוסיף.

"אבל מה?" שאל דיק בקרירות.

"יש את עניין המימון, תראה.."

"יש לי ביטוח פלטנום" ציין דיק.

"אני רואה, אבל ביטוח פלטנום מכסה החלפה אחת, ואתה צריך שתיים.." דיק לא הבין, "בניתוח רגיל יש שני מבוטחים שכל אחד מקבל מימון לחצי, ובכן, אתה רק אחד.." דיק הביט בפרופסור. ואז דוקטור טישלר התערב, "אתה יכול למצוא איזו חברה עם פלטנום, אנחנו יכולים להכניס אותה ב'כאילו' לניתוח ולקבל מימון" דיק חייך והתחיל לחשוב ממי הוא יכול לבקש אבל אז פרופסור עמנואל הוסיף "החברה שאתה מביא תירשם כגבר".

"מה?" שאל דיק.

"אחרי שהיא עוברת ניתוח, גם אם היא לא עוברת ניתוח, במערכת היא נרשמת כגבר. גם במשרד הפנים" אמר הפרופסור. דיק והדוקטור הביטו בו.

"ככה זה" ענה.

דיק נשען על ידו בייאוש, מי בכלל תסכים להירשם כגבר "כמה זה עולה בלי שאני מביא מישהי?" שאל.

"בערך חצי מיליון שקל לחצי ניתוח" ענה הפרופסור.

***

דיק התגנב הביתה, שכב על המיטה ובכה מייאוש. דמעות זלגו מעיניו והוא ייבב. הוא חשב על דרכים להשיג חצי מיליון שקל, כי לשכנע מישהי להירשם כגבר במשרד הפנים נראה לו בלתי אפשרי. הוא יכול לגרד מאה אלף מההורים שלו מבלי לספר להם מה קרה, ואולי עוד מאה מהבנק. עדיין הוא היה קצר בשלוש מאות והוא צריך קצת בשביל לחיות כי הוא לא יוכל לחזור לעבודה לפחות חודש, למה הוא לא שכיר כמו כולם, הוא היה מנצל את ימי החופשה שלו ואת ימי המחלה, איזו צרה. הוא הרהר בינו לבין עצמו אם ליזה תסכים להירשם כגבר אם הוא יבקש ממנה, הוא חפר במוחו, בעצמו, בחבריו ומשפחתו עד שנרדם.

***

"את הכסף, זה שוד"

הכספרית בבנק הרימה את ראשה. בחור עם כובע צמר שחור וצמוד שרק עיניו מציצות ממנו הסתכל עליה, כיוון עליה אקדח ביד אחת וזרק על שולחנה שקית בד ורודה רב פעמית של רשת סופרמרקטים.

"כל הכסף לשקית" אמר הבחור. הכספרית החלה לרעוד ולהתרגש ולגמגם. דמעות החלו לזלוג מעיניה מפחד והיא נגבה אותן עם ידה.

"אל תהרוג אותי" היא אמרה בקול רועד וניסתה לפתוח את המגירה שמתחת לשולחנה. היא הרימה ביד אחת את השקית והתחילה למלא אותה במטבעות של שקל.

"עזבי את המטבעות, איפה השטרות שלך?" הבחור לחש לה וסימן לה עם האקדח שתעבור לשטרות, הכספרית רעדה והתכופפה למגירה אחת מתחת, היא רעדה ושדיה רקדו בתוך המחשוף שלה. הבחור התחיל להזיע. הוא ניסה להזיז את מבטו מחזהּ אבל לא הצליח. כובע הצמר החל להתרחק מפרצופו. הוא הניח יד על פניו וניסה לסדר אותו. הכספרית ניסתה להכניס את השטרות לשקית אבל הם התפזרו על השולחן, היא רכנה קדימה רועדת לאספן ושדיה נדחסו אל שמלתה רועדים, כמעט מבקשים להתפקע החוצה. הבחור לא הצליח להניע את מבטו ממחשופה והכספרית נעצה מבטה באקדחו, הוא ניסה לסדר את חוטמו אך זה התארך ללא שליטה. הכספרית הרימה את ראשה והביטה בבחור נאבק באפו, היא הגישה לו את השקית ביד רועדת אבל הוא אחז באקדח ביד אחת ובאפו ביד השנייה. ערמת המטבעות שחיכתה על השולחן התפזרה על הרצפה, כספריות מהעמדות האחרות קמו לבדוק מה קרה.

"אמאל'ה! יש לו אקדח" צעקה אחת הכספריות. המולה התחילה בבנק, צעקות "שוד!" ו "שודד" החלו מכל עבר ואנשים ונשים צעקו ורצו. דיק הושיט את היד שמעכה את איברו וחטף את השקית מידיה של הכספרית, הזין שלו העיף את המסכה מעלה מפרצופו והזדקר את מול הכספרית כשרק חלון הזכוכית חוצץ ביניהם.

"דיק?"

הכספרית הסתכלה עליו המומה.

"דיק שמוקלר?"

דיק נבהל והחל לברוח שומע מאחוריו את הכספרית צועקת "זה דיק שמוקלר הבן של שולה מהביטוח הלאומי" הוא שמע את הסירנות אבל המשיך לרוץ, הזין שלו השתרבב מפניו בקצב הריצה, הוא שמע את השוטרים צועקים לעברו אבל הוא התעלם ורץ, עד הרגיש צביטה בישבן, איבד שליטה על גופו וקרס קדימה על הביצים.




[1] שוונג מלוא התנופה, מומנטום - .
[3] MAX REBO - Max Rebo was the heart (or at least the fluid sac) of the band that bore his name, and could be found onstage behind the pedals of his red ball organ. From there he kept an ear on his bandmates' playing and an eye on the sleazy clients who hired his ensemble for their entertainment.
APPEARANCES: Star Wars: Episode VI Return of the Jedi.
[4] חמישיית ג'קסון - הייתה להקת פופ-ריתם אנד בלוז-דיסקו מצליחה, בה היו כל החברים בניהם של ג'וזף וקתרין ג'קסון. סולן הלהקה היה מייקל ג'קסון, שיצא בזכותה לקריירת סולו מצליחה אף יותר.
[5] Princess Leia -הנסיכה ליאה אורגנה מאולדראן (נולדה בשם ליאה סקייווקר, מאוחר יותר ידועה כליאה‑אורגאנה‑סולו) היא דמות בדיונית ביקום של מלחמת הכוכבים.
[6] Imperial Stormtroopers – חיילי סער האימפריה מתוך סדרת הסרטים 'מלחמת הכוכבים של ג'ורג' לוקאס. גיליתי שלערך הזה בוויקיפדיה אין ערך מקביל עברי אבל יש לו ערך מקביל ביידיש.
[7] מלחמת הכוכבים - הוא שמה של סדרת סרטי מדע בדיוני ופנטזיה אמריקאיים מצליחים שיצר במאי הקולנוע ג'ורג' לוקאס.
[8] מסע בין כוכבים - הוא זיכיון טלוויזיה אמריקני מסוגת המדע הבדיוני זוכה פרסי אמי[1], הוגו וסאטורן, שכולל כיום שש סדרות טלוויזיה ו-13 סרטי קולנוע, העוסקים בצוות ספינת החלל "אנטרפרייז"
[9] חתולי הרעם - היא סדרת אנימציה אמריקאית שהופקה לטלוויזיה לערוץ סינדיקציה בשנים 1985-1990, במשך 4 עונות. בישראל שודרה התוכנית בערוץ הילדים של הכבלים במהלך שנות ה-90, מלווה בכיתוביות וללא דיבוב לעברית.



הספר שלי, מדע בדיוני מהעתיד הקרוב, זמין בגרסה מודפסת באמזון