תוויות

לך ירושלים

באיזה יום זיכרון אחד בצבא, במסלול, באנו לאבטח את ירושלים. ערב יום הזיכרון חל ביום ראשון אז הגענו כבר בחמישי כדי שלא נחלל שבת, עשו לנו סיור וציוותו אותנו למשימות. ישנו בעיר העתיקה ובשישי בבוקר כבר הסתובבנו בעיר בצורה מחלקתית כדי לשמור על כוננות כלשהי במדי א'.

בכניסה לעיר העתיקה, גיל המ"מ המהמם (זה הלא מגולח..) מסביר על משהו צבאי
מחלקה אלמונית (זַהוּ את הבייני"ש!) בחורבות בית כנסת עם קשת
מחלקה אלמונית כשברקע בניינים קדושים של כופרים
ליד הנוצרי הכופר המנגן אף בייניש לא רצה להצטלם..
באחת החנויות באיזשהו מדרחוב קניתי דגל ישראל קטן כמו שהיו מחלקים לנו בגן, מין קש כזה עם חתיכת ניילון צבוע בכחול לבן.
אוכלים אוכל כשר ברובע היהודי על כסאות כתר פלסטיק
בשישי בערב טיילנו עד לכותל, הוא היה ריק ובלי מחסומים. בשישי בערב לאפאחד לא הפריע אם לא מפרידים בין גברים לנשים ובין אורטודוקסים לרפורמים, אבל יכול להיות שזה לא בגלל שישי בערב אלא בגלל שזה היה לפני 20 שנה. הייתה שם משפחה עם ילדים שנראה לי הגיעו במקרה כי חיפשו משהו לאכול וגילו שהכל סגור כי רובע יהודי וכי שבת. נתתי לאחת הילדות את הדגל פלסטיק שלי. כל דבר שקשור לירושלים נשמע כקלישאה, איך שלא מסובבים אותו.


במוצ"ש כבר עשו לנו חזרה גנרלית ובערב אחרי שיצאה נפשה של השבת עשינו סיורים ובדיקת עמדות ב"תרנגול" כמו שאומרים. העמדה שלי הייתה מעל בריכת הסולטן ומתחת לחומות.  




זו אחת הנקודות היפות בירושלים, היא לא צופה אל החומות היא צופה אל היציאה מהן, אל תחנת הרוח, אל ההתחדשות, אל החילון, אל עבודת האדמה.
אפשהו פה מימין הייתה העמדה שלי
התייצבנו בבוקר של ערב יום הזיכרון בעמדות. בגלל שמחלקת החי"ר המובחרת שלי הייתה מחלקת נפל שהתחילה 34 חיילים ובסוף טירונות התייצבה על 14 בלחץ, ביום טוב בלי גימלים, הצטרפו אלינו עשרה ביינישי"ם ממחלקת הביינישי"ם הפלוגתית שהתחילה 40 חיילים והייתה מסיימת 40 חיילים אם 10 מהם לא היו עוברים אלינו. למה זה חשוב? כי איכשהו תמיד שהיו מחלקים זוגות לעמדות והיה מספר אי זוגי של חילונים וביינישי"ם (גימלים וכאלה) אז אני הייתי בעמדה עם בייני"ש.
למה?
כי הם התייחסו לפלא שנתנו להם להיות במחלקה עם חילונים כאופצייה לחפירה דתית והחזרה בתשובה ואני היחיד שעמד בחפירות והחזיר חפירות חילוניות שמאלניות משלו.
הערב ירד, ואנחנו שמרנו על העיר שחוברה לה יחדיו, שמרתי עם נתי הבייניש (נראה לי שתמיד שמרתי עם נתי הבייניש כי גם אצלם אפאחד לא רצה לשמור איתי כי אני חופר בחילונית שמאלנית, חוץ ממנו) שרנו שירי ירושלים כמו בבית ספר, אחרי הכל סופסוף היינו שומרים על חומותייה, ונזכרנו איך למדנו לדקלם על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים..


בין החינוך הציוני למרגלות הרי נפתלי, בחסות צה"ל והחיילים השומרים עליינו מלמעלה, וחיל האויר, ומורשת הקרב והמולדת. הייתי ממש גאה בעצמי. השקפנו על הגשר מעל בריכת הסולטן בצפירה, ועל האדם הבודד שעצר עליו לדקה. הטקסים התפוגגו, השיירות נסעו ואנחנו קופלנו לכביש.
מדי א', כומתה ושכפ"צ מעפן נגד דקירות.
למחרת אבטחנו טקס בבית עלמין צבאי, לא בהר הרצל, לשם לקחו את הטובים... החיילים החיים הטובים אני מתכוון, לא המחלקת בלאי שלי. היה חם, היינו בשמש, טקס קצר כמעט בלי משתתפים אי שם בהר הזיתים. צפינו על העיר העתיקה מהצד השני, וחיכינו ליום העצמאות. לזיקוקים, לבמות הבידור. אבל בצה"ל כמו בצה"ל, קיפלו אותנו לטיוליות אחרי הצהריים והתחלנו לנסוע לבסיס. אבל למה? אנחנו כבר בירושלים, בכוננות עם כל הציוד. מה הבעיה להישאר פה עוד כמה שעות ולראות זיקוקים בעיר שחוברה לה יחדיו? לאבטח משהו?
איזה חניון צה"ל עם טנק?
זהו שלא. לא צריך שנשמור על משהו בשמחה, רק בעצב.
בדרך עצרנו לקנות קצת צ'ופרים לחג.
זו הייתה הפעם הראשונה שקניתי עיתון הארץ.
בדרך לבסיס בחצצון שמענו פיצוצים.
כנראה זיקוקים.
העיר שחוברה לה יחדיו כיום. מחולקת + חומה + לא בשבת
לא ירושלים - אצבע הגליל בלילה, פעם מישהי אמרה לי שכל תמונת לילה נראית כמו ירושלים.
וזהו סוף הזיכרון.