תוויות

חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.
פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.
אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.
זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.
ואז איזה מישהו המציא את המזגן.
ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.
והמעשנים, מעשנים.
ואז אנשים התחילו לריב.
אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.
אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.
אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.
אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.
אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.
ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!
והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.
ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.
ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.
והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.
והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע. 
ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,
ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.
ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.
ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.
ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.
מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט
כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.
יום עצמאות שמח.

קודם הכל שחור

* נכתב ב 15/4/2012

קודם הכל שחור, ואז הכל ירוק, ואחר-כך הכל פורח וצבעוני, ואז ירוק שוב. ואחרי זה בא האביב על שרביו ומצהיב הכל ואחריו הקיץ עם שריפותיו ומשחיר הכל עד לסתיו הבא. השבוע הזה שאחרי פסח, זה השבוע שבין הירוק לצהוב, הכל מקבל גוון ירוק בהיר, ושדות השיפון המצהיבים במורדות הרי הגליל נותנים הרגשה של משי הזע לאיטו כאיוושת גלים ברוח. החלום שלי לעמוד בקצהו של שדה שיפון מצהיב כזה, לחכות להולדן קולפילד, ואז לדפוק לו מכות.
רגע גלילי

מחקר אישי על פרסום ושיווק - חלק ראשון - להביא אנשים לקרוא את מה שיש לך להגיד

* עדכון 15/04/2015 בסוף המאמר.

בשנים האחרונות אני עוסק בנסיונות של שיווק עצמי, גם שלי כפרילאנס וגם של לקוחות וחברים. יש המון קורסים וחברות ומדריכים, גם של מעוף (לשעבר מט"י) גם כל מיני נסיונות של גוגל עם המדינה וגם המון 'חברות פרטיות' המושג בגרשיים שכן רוב החברות הן של בנאדם אחד.
כולם מבטיחים תוצאות מרשימות - אם תעשה כל מה שהם ממליצים, תצליח! ונותנים דוגמאות מרשימות של הצלחה.
[אימוטיקון של כחכוך בגרון]

אז בואו נעשה סדר.
המאמר הזה מיועד לאנשים פרטיים ועצמאיים קטנים שתקציב השיווק/פרסום שלהם מוגבל או לא קיים. לעסק בינוני עם תוכנית עסקית ותקציב שיווק/פרסום יש יותר אפשרויות.

*אני מדגיש שכל מה שכתוב במאמר הוא מנסיון שלי ולא ממחקר רחב היקף, אז אין אחריות על הכתוב, ואני בכל מקרה לא מבטיח שתצליחו או שלא תצליחו, למרות שאם תצליחו זה כמובן בזכותי.

עיקרי הדברים
  1. להביא אנשים לקרוא את מה שיש לך להגיד/למכור (בפוסט הנוכחי).
  2. לגרום להם ליצור התקשרות סבילה.
  3. לגרום להם ליצור התקשרות פעילה.
  4. לקנות!/להשתכנע!

דבר ראשון, להביא אנשים לקרוא את מה שיש לך להגיד
מבחינתי זה בדיוק כמו למכור. לאנשים יש כסף פנוי וזמן פנוי, אם אין להם כסף פנוי הם לא יקנו אין להם זמן פנוי הם לא יקראו. לאדם בעולם המודרני העמוס לעייפה במידע, זמן הוא משאב מדלדל בדיוק כמו כסף.

מעגלי שכנוע
  • אמא
  • משפחה
  • חברים
  • משפחה מורחבת
  • מכרים
  • חברים של חברים
  • מכרים של חברים
  • הציבור הרחב
נסיון לעשות קצת בלאגאן בסדר
אמא - היא תאהב כל דבר שאתה עושה, תשתף, תפרגן, תתרום, תקנה, היא הלקוח השבוי שלך, אם יש לך יותר מאחת, זכית!
משפחה - הם האנשים שאתה יכול להתבכיין להם בארוחות משפחתיות והם יעזרו לך קצת, כמו שאתה עוזר להם. ככה זה משפחה. ככל שהיא יותר גדולה, כך המעגלים הבאים שלך יותר גדולים, וזה חשוב.
חברים - מהבחינה הזו הם כמו משפחה, רק שאתה מתבכיין להם בפאב במקום בארוחות משפחתיות.
משפחה מורחבת - תלוי במערכת היחסים עם הבני דודים שלך, ובקרבה בין השיווק שלך לחגים וכינוסים משפחתיים.

חשוב לזכור! לא משנה מה יימכרו לך, מפגש אישי אמיתי, פנים אל פנים, באותה נקודה פיזית ביקום, באותו הזמן, באותו מימד, וללא מתווכים דיגיטאליים - הוא כלי השיווק הכי חשוב! אם אתה לא יכול למכור למשפחה שלך, אתה לא יכול למכור!

אלה היו מעגלי השכנוע של המפגש האישי ולכן הם ביחד.

המעגלים הבאים:
מכרים - כיום בעיקר יש לנו מכרים בעבודה, או ברשתות חברתיות. מכיוון שהמחקר האישי שלי הוא בתור פרילאנס, אז אין לי מפגש יומי קבוע עם מכרים לעבודה, גם אם יש לכם, לא הכי בריא לשלב מכרים בעבודה אחת בשיווק עבודה אחרת שלכם. בסבב פיטורים הבא יהיה קל לנפות אתכם כי יש לכם עיסוק אחר.
חברים של חברים - בדרך כלל חברים של חברים יהיו מחוברים אליכם יותר מבקשר אחד, כנראה יהיו לכם כמה חברים משותפים, ולכן הסיכוי שיישמעו עליכם הוא יותר גבוה, וזה תלוי באיזו רמה הצלחתם לחבר את החברים שלכם למטרה שלכם.
מכרים של חברים - זה המעגל האחרון שקשרו אליכם ואלה האנשים שקשורים בקשר אחד אל החברים שלכם, ושוב הכל תלוי בכמה מסורים החברים שלכם למטרה.

אלה הם מעגלי השכנוע באמצעות מתווך משוחד, שכן הוא חבר אמת, או בן משפחה שבוי :)

למה אני משקיע בלספר לכם על מעגלי השכנוע האלה?
כי אלה המעגלים המפרגנים שלכם, אחוז ההצלחה לעומת ההשקעה שלכם הוא הגבוה ביותר במעגלים האלה, והוא הגרעין להתפתחות שלכם לקהלים חדשים. והכי חשוב, הוא לוקח חלק מזמנכם, אבל הוא לא עולה לכם כסף!

חשוב! אם תצליחו למצוא מספר אוהדים שרופים שלכם במעגלים האלה, זכיתם. הם ייתמכו בכם ויילכו איתכם לאורך כל הדרך, חשוב לטפח את האוהדים האלה, לצ'פר אותם לקנות להם מתנות, לעסות להם את כפות הרגליים, מה שעושה להם את זה :) הם ישאירו אתכם בחיים ברשתות החברתיות גם כשאתם שקועים במרה שחורה, ויקימו אתכם מעפר דל.

7 פעמים
מחקרי פרסום טוענים שאדם צריך להיחשף לפרסום לפחות 7 פעמים לפני שהוא יוזם פעולה (מעניין שהמאמר הראשון בלחיפוש בגוגל מתייחס לעובדה שהכותב לא הצליח למצוא כל קישור למחקר אמיתי, למרות שמצא אינספור קישורים לחוק 7 הפעמים בפרסום) במעגלי השכנוע הקרוב שלכם מספר החשיפות הנדרשות יורד. למשל אמא שצריכה חשיפה אחת, משפחה שצריכה בין 2 לאינסוף (אימוטיקון של כחכוך בגרון) וחברים שזקוקים לקצת יותר (מ-2 לא מאינסוף).
ולכן פרט למפגש האישי, השתמשו בקשרים הוירטואלים שיש לכם עם מעגלי השכנוע הקרובים שלכם. למזלנו עדיין כולם בחינם:
לא חייבים את כולם, תחזוק עמוד או משתמש ברשת חברתית זו שחיקה רצינית, תחשבו שזה לפחות עוד כמות הזמן שאתם מבלים בפייסבוק בתור עצמכם, רק בתור הדף שלכם כדי שיקבל חשיפה. תבחרו את הרשתות בהם נמצא הקהל שלכם והשקיעו בהן.

ועכשיו לכסף..

אחרי שניצלתם את כל מעגלי השכנוע העיקריים שלכם, ובניתם קהל (שבוי) למוצר שלכם (גם בלוג הוא מוצר, גם אם הוא בחינם, הוא עולה לאנשים זמן) ואולי עוד קצת מסביב, החלק הקשה הגיע, פריצת המעגל השבוי שלכם והגעה לקהלים חדשים.
(אימוטיקון של כחכוך בגרון)
וזה עולה כסף!
המון אנשי תוכן ותקשורת, כתבים לשעבר וכו'.. החלו לספק שירותים של כתיבה שיווקית, ייצור תוכן, בניית אתרים, עיצוב ומיתוג.
כל זה עולה המון כסף, אבל! וזה אבל חשוב מאוד! כל הדברים האלה נמצאים בעולם הוירטואלי ואף אחד לא רואה אותם אם לא מכוונים אותו לשם!
טעויות רבות שאני רואה הן שאנשים משקיעים המון כסף באתר ובעיצוב ובמיתוג ומצפים שאנשים יגיעו אל האתר בעצמם. אנשים לא יגיעו לאתר שלכם אם לא תביאו אותם אליו!
והנה מילת המפתח (קריאת חצוצרה: טה-דה-דם):
טראפיק
טראפיק זה בעצם תנועה של אנשים למכלול האתרים/עמודים שלך. וטראפיק עולה כסף. גם המשפחה והחברים שלך הם טראפיק, והם מגיעים מקישור ישיר שלך (Direct) או מהעמוד שלך ברשת חברתית (Social) הם יכולים להגיע אם מישהו מפנה אותם (Referral) או מהפנייות קנויות, משמע פרסום (Paid).

על קישור ישיר ורשתות חברתיות התייחסתי במעגלים, על הפניות אתייחס בסוף, אך עתה נדון בפרסום.

כל גוף פרסום מקוון שמכוון לקוחות אליך רוצה תשלום, בדרך כלל על כל לקוח.
ממי קונים טראפיק:
  • פייסבוק
  • טוויטר
  • גוגל
היתרון של הפרסום המקוון שאפשר למקד אותו באוכלוסיה מסוימת וכך להגיע לקהל יעד מדויק שהוא הלקוחות שלך ולא לבזבז פרסום על קהל שאין לו קשר עם המוצר, למשל אם אתה רוצה לפרסם את ליין התחבושות ההגיינות החדש שלך, אפשר לנפות את כל הגברים החוצה, את הנשים מתחת לגיל 12 ואת הנשים מעל גיל 65 ולהתמקד בקהל היעד שלך.
החסרון הוא שבאינטרנט כולם שקרנים. והילדה בת 15 שמחפשת תחבושת היגיינית היא בכלל גבר פדופיל בן 40. אז תמיד אפשר לחשוב למי מתחזה הקהל שלך ולפרסם בשבילו..

מכיוון שכולם בכל העולם עובדים על כולם, פרסום מקוון יכול להיות יקר ולא יעיל, במיוחד לעסקים קטנים ויצרנים קטנים שתקציב הפרסום שלהם קטן מאוד. את חישוב היעילות צריך לעשות על ידי היחס בין כמות השקעה בפרסום מול כמות מכירות מהפרסום. בהרבה מסעות פרסום שנכשלו, משמע התוצאה הסופית הפסד, מנהלי הפרסום טוענים שהקמפיין לא היה רווחי אבל חיזק את המותג, או את השם של המותג, או ביצר את ה**סשליראבאק. אם בסופו של דבר יש לכם פחות כסף בכיס או חלילה חובות, מצבכם לאין שיעור פחות טוב. לא יעזור לכם ביצור המותג אם פשטתם רגל.
לדוגמא:
בפרויקט מימון ההמון של טוגי ניסינו להגיע לקהל אמריקאי שתומך במימון המונים, שיש לו ילדים, הוא בוגר אוניברסיטה, ומחפש פעילות לזמן חופשי. כדי לבדוק את יעילות הפרסום בפייסבוק ביצענו ניסוי:
תקצבנו את הפרסום בסכום נמוך של 150 ש"ח וקיבלנו לאחר שבוע 50 לייקים מחשבונות מפוקפקים  ובנוסף כל 50 המשתמשים האלה לא ביצעו אפילו אינטראקציה אחת בדף. בדרך כלל שאדם אמיתי עושה לייק לעמוד זה קורה כי הוא רוצה להמשיך לקרוא מידע בעמוד הזה. שלחתי מייל תלונה לפייסבוק וקיבלתי תשובה של העתק+הדבק שאני יכול לצמצם את הקהל באמצעות שדות חיפוש וכו' מה שעשיתי מלכתחילה.
כתבה על חוות קליקים ויעילות הפרסום בפייסבוק בעברית, תצפו גם בסרטון באנגלית, הוא מעניין.


הפרסום היעיל מבחינתי בפייסבוק הוא רק בפרסום לקהל שהוא כבר שלך, הקהל האמיתי שעוקב אחרי העמוד שלך ומגיב לפוסטים שלך, והפרסום דואג שאחוז גבוה יותר מהעוקבים שלך ייראה את הפוסטים שלך. בעצם אתה משלם לפייסבוק כדי שמה שאתה כותב לא יידחה לסוף הפיד וייקבר שם.

כמה מילים על הפיד בפייסבוק:
יש לפייסבוק אלגוריתם שמסדר את פיד החדשות שלך כך שיהיו בו דברים שאתה רוצה לקרוא + פרסומות שאתה רוצה לראות. הוא מייצר לך פיד לפי ההתנהגות שלך, לפי הלייקים שלך ולפי השיתופים שלך. אם בא לכם תעשו ניסוי: תפסיקו להגיב לחבר שאתם רואים כל דבר שלו בפיד שלכם במשך שבוע, אל תעשו לו לייק ואל תשתפו את הפוסטים שלו, אחרי שבוע תשימו לב שאתם מפסיקים לראות פוסטים שלו, ואחרי חודש לא תראו אותו יותר בפיד כמעט בכלל.
אם יש לכם למשל 100 חברים וכל אחד רושם שני פוסטים ביום, ואתם קוראים רק 50 פוסטים ביום, אזי 'תפספסו' 150 פוסטים של החברים שלכם באותו היום. מכיוון שפייסבוק גם מכניס פרסומות לפיד שלכם, כנראה ש 'תפספסו' קצת יותר מ 150, נגיד 160 פוסטים של החברים שלכם. וכמו שאתם מפספסים פוסטים של החברים שלכם הם מפספסים פוסטים שלכם. בעצם כשאתם מעלים פוסט אז פייסבוק מציג אותו למספר קטן של החברים שלכם, אם אף אחד מהם לא יגיב/ישתף/יאהב הפוסט שלכם ייקבר, ואף אחד אחר לא ייראה אותו.
פה נכנסת אפשרות קידום הפוסט בפייסבוק (Boost), ובעצם התשלום מבטיח שהפוסט שלכם ימשיך לחיות, ויוצג לרוב חברים שלכם, תלוי כמובן בסכום הכסף שאתם מעוניינים להשקיע.

אני הולך לנסות פרסום בטוויטר, אז עד שזה לא ייקרה אין לי תובנות, ולכשיהיו אעדכן כאן.

מהנסיון שלי עם גוגל, הפרסום עובד קצת יותר שכן גוגל מסננים רמאויות קצת יותר טוב מפייסבוק, אבל הפרסום שלהם לא נמצא ברשתות חברתיות שבהם אנשים מבלים את רוב הזמן, אלא בשירותי גוגל ואתרי תוכן אחרים.

טיפ חדש שקיבלתי היום (תודה ליעל הדר): זיכרו שאף אתר לא רוצה שהגולשים שלו ייצאו ממנו ויעברו לאתר אחר, ולכן פייסבוק יפחית הופעות של לינק ששיתפתם ושולח אנשים החוצה, יוטיוב מאפשר לקשר בוידאו רק לערוצים או סרטונים אחרים ביוטיוב (למעט אופצית הכרטיסיות החדשה), וכך כל אתר שומר על הגולשים שלו, יותר גולשים משמע יותר צופים בפרסומות משמע יותר כסף, ככה זה.ולכן סרט שתעלו לפייסבוק יקבל יותר הופעות מפייסבוק ויותר צפיות שיגיעו ממשתתפי פייסבוק כי אתם יוצרים תוכן במסגרת האתר מאשר אם תעלו את אותו סרט ביוטיוב ותשתפו את הלינק בפייסבוק - חשוב לזכור שיוטיוב שייך לגוגל חברה שמתחרה בפייסבוק.

ולסיום הפניות
הפניות הן בעצם פוסטים שאינם שלכם באתרים אחרים, או מחשבונות משתמש אחרים ברשתות החברתיות שמפנות את הקוראים שלהם אלייכם. יש בלוגרים שעושים את זה מאהבה ובלוגרים שעושים את זה בתשלום. יש אתרי חדשות ואקטואליה שעושים את זה כדי שיהיה להם יותר תוכן שייצור להם יותר טראפיק וכאלה שעושים את זה בתשלום.קשה למצוא אלטרואיזם בעולם הזה (ע"ע אמא בתחילת הפוסט). ככה זה.

זה הזמן הטוב להפעיל קשרים, כתבה באתר בינוני יכולה לחשוף אותך לאלפי אם לא עשרות אלפי אנשים חדשים, ויכול להיות שאחד, שניים או תרייסר מהם יהיו האוהדים השרופים החדשים שלך, וזו חברים פריצת מעגל אמיתית.

עדכון 15/04/2015
Boost לפוסט ב-20 ש"ח בפייסבוק - עובד סביר, הגיע ל 1500+ צופים, עם השתתפות סבירה בלייקים ושיתופים, הוסיף כמה לייקים בודדים לעמוד עצמו. עובד הרבה יותר טוב מפרסום של העמוד עצמו.
עוד דברים לבדוק בפייסבוק - הפרסום מאפשר לפרסם לקהל של המתחרה שלך, אתה בוחר עמוד של המתחרה ומבקש לפרסם רק לקהל שלו, קצת נכלולי מצד פייסבוק לעשות את זה, אבל כשאתה השליט היחיד אתה יכול לעשות הכל.

קידום בטוויטר - מעלה את האינראקציות, בצורה יעילה יותר, רואים עלייה בצפייה האורגנית גם אחרי תום הפרסום. זה היה נסיון בודד, אני אכתוב משהו יותר מורכב אחרי כמה נסיונות שונים.

בעקבות המשך המעקב שלי הנה כמה מאמרים לקריאה בנושא פייסבוק מאתר 'מזבלה':
בהלת זכויות היוצרים ברשת פייסבוק כבר כאן – כך תתכוננו למכה החדשה - על לאן הולך המאבק עלסרטוני הוידאו בין פייסבוק ליוטיוב ומה פייסבוק מתכננת בעניין.
פייסבוק הופכת את הרשת החברתית למגרש משחקים אקסקלוסיבי – כך תאמתו את העמוד שלכם ולא תשארו מאחור, מאמר מעניין על מה הולך לקרות עם הפרסום בפייסבוק, בקצרה - הגדולים הולכים לשלוט במה שתראו והקטנים (אנחנו) נשאר בחוץ.
חשיפה: כך פייסבוק גובה "פרוטקשן" ממפרסמים ישראלים - רוב העסקים הקטנים נשארים מתחת לרדאר של פייסבוק. עד 1000 לייקים, הם לא ממש שמים לב אלינו, יש לזה יתרון, הבחרים שלנו עדיים רואים את הפרסומים שלנו, שימו לב לא לגדול 'על פארש' יותר מדי. תדאגו שהלייקים שלכם הם של אנשים שרוצים לעקוב אחרייכם, יותר מדי לייקים של אנשים שלא הקהל שלכם גורם לכם להשקיע מאמץ רב לשווא.
פייסבוק רוצה להיות רוצחת העסקים הקטנים – מקפיצה מחירים במאות אחוזים ומנמיכה את האינטראקציה האורגנית. אם תהיתם לאן הלך הטראפיק שלכם ולמה הכפתור של ה-Boost קופץ עליכם כל הזמן.


* כמו שנאמר המאמר הוא מנסיון אישי לא גדול מדי, אם יש לכם הערות או תובנות משלכם, בעיות שנתקלתם בהם או הצעות, כתבו ואכניס הערות, הוסיפו שם ואקרדט אתכם, הוסיפו לינק לאתר/בלוג שלכם, ואפרגן לכם בהפנייה אלטרואיסטית :)

יציאה

* נשלח לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' 2015 בעידודה של האחת והיחידה נירה עוזרד והפסיד. אבל אתם זכיתם! קריאה מהנה.

אדי ישב במסדרון ההמתנה מחוץ לחדרו של הרופא. הוא ישב קצת עקום בגלל כל העניינים האחרונים, והגב התחתון שלו קצת לחץ. מה יחסי מין פרועים במקצת יכולים לעולל, אדי הרהר לעצמו. לפחות נהניתי, הוא חשב, הוא כבר היה בשלב ההשלמה. הלחץ בגב התחתון התגבר והוא היה צריך לשנות תנוחה. היו צריכים להחליף את ה-S.B.G42™[1] שלו בגרסה חדשה. הדוקטור אמר שאם כבר מחליפים לו את ה-S.B.G42™ אז כבר עדיף להחליף גם את ה-[2]F.B.G13™ וחוץ מזה הביטוח שלו מכסה הכל, כך שאין לו מה לדאוג.
אדי לא דאג.
אדי היה רואה­­­־חשבון ממוחשב. לא, הוא לא היה רובוט וגם לא אנדרואיד, הוא היה בן־אדם. אדי היה מגיע למשרד קצת אחרי חצות, מתממשק למסוף והולך לישון, אזורים לא מנוצלים במוחו היו מופעלים על ידי המסוף ושימשו כמעבד רב עצמה. זה לא הפריע לו לישון. וחוץ מזה שזה כסף טוב, זה היה מפנה את הימים שלו לפעילויות אחרות. ובין השאר גם לפעילות המינית שפגעה בהתקן ה-S.B.G42™ שלו. חרא.
דלת חדר הרופא נפתחה, אדי זע במקומו. הרופא קרא לו פנימה. אדי נכנס. הרופא הביט לעברו אבל היה עסוק בקריאת המידע על אדי במשקפיים הזעירים שהיו מונחים על אפו. היו אלה משקפי הולוגלאס[3] אדי התפלא על זה, הוא לא ראה כאלה מאז שהיה ילד.
"אדוארד ט. ג'קסון?"
"כן" ענה אדי
"אני רואה שכל החלקים שלך הגיעו, קיבלת את הדגם החדש S.B.G.S13™ ואת ה-F.B.G42™"
בטנו של הדוקטור עשתה קול מוזר. ואדי שם לב לראשונה שלדוקטור יש כרס. הוא לא ראה איש עם כרס כבר די הרבה זמן. מדי פעם היה רואה ברחוב מהגרים שמנמנים אבל זה היה נדיר כי המשטרה הייתה מעלימה אותם די מהר. ופעם כשהיה בטיול מאורגן בחו"ל ראה כמה מקומיים נאבקים על אוכל. לא היה להם כסף כמוהו לשלם על F.B.G13™ ובכך לא לדאוג למזון עוד לעולם. היו שמועות על תיירים שנחטפו בשביל ה F.B.G13™ שלהם, אבל [4]F.G.M.A.T Corp. ®™ היו מפסיקים את שיגור המזון למנוי כשהיו מודיעים להם על חטיפתו. כך שזה לא הועיל לאף אחד. אלא אם כן הם היו אוכלים אותו למעט ה- F.B.G13™שהיה מחומר מיוחד שאינו ניתן לעיכול, אחרי הכל הוא היה שתל תוך מעי.
אם נחזור לדוקטור שלנו ולבטנו הרועשת, הוא קם ממקומו ומלמל לכיוונו של אדי "שנייה, אני הולך להתפנות" ויצא החוצה. קודם המשקפיים ועכשיו גם זה, איך ייתכן שלדוקטור עצמו אין S.B.G42™ ? והוא מעדיף מזון אחר, ולשנע בעצמו את ההפרשות של גופו? אדי גמר אומר עם עצמו לברר זאת ברגע שהדוקטור יחזור.
"למה אין לך S.B.G42™, דוקטור?" שאל אדי בשנייה שהדוקטור נכנס לחדר.
"לא לכולם זה מתאים" מלמל, "אתה צעיר, אני מתקופה אחרת... גש לחדר 212 הניתוח שלך יתחיל מיד.
מוזר חשב לעצמו אדי, הדוקטור לא נראה לו זקן כל כך. לא עד כדי כך שחי לפני 'השביתה הגדולה'[5]. משהו מסריח בכל העניין הזה, וזה לא רק ה־ S.B.G42™התקול שלי.
אדי נכנס לחדר הניתוח.

אלגוריתם אלים לפתרון סכסוכים אזוריים

צהריים , השרב חזר. המזגן שלי שבק. כבדות ראש של קיץ נחתה עלי, במפתיע, באמצע נובמבר. פרשתי מן הסאלון, משאיר את מקלט הטלוויזיה לבדר את עצמו, וניגשתי לחדרי. נשכבתי על המיטה מנומנם, שברי קרניים יקדו על ראשי מחשבות דרכן דרך התריס התקוע. התפתלתי במיטה מנסה לפרוש את גופי בין כתמי האור אך לשווא. את המיטה לא התחשק לי להזיז. התעצלתי כרגיל. ילדים השתובבו בחצר, מועקת החום שחשתי גברה ככל שגברו קולותיהם. הסיאסטה הנחשקת הפכה כמעט בלתי אפשרית.

" מזל , תרדי למטה ! "
" מה קרה ? "
" תרדי למטה כבר , את רצית קניות  !"
" אני באמצע הפאנלים, תלך לבד "
" מה את צריכה ? "
" חכה רגע "

השכנים שלי מלמעלה החלו להחליף רשימת קניות, צעקותיהם חצבו בראשי , מתופפות בקצב פעימות הלב. הרגשתי את כאב הראש מגיע. זה התחיל בתיפוף מתגבר, החום השתלט על פני, אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחי, ניגבתי אותם בשמיכה. צרחות שיח השכנים חזרו ואיתם גל חום שהחל זורם מרגלי מתגבר, שועט לכיוון מוחי. פילוח דק של כאב איום חבק את ראשי, לוחץ אותו פנימה.

קפצתי מן המיטה, ניגשתי לארון ושלפתי את רובה האם-16 המקוצר ששהה שם. ניגשתי לתיק הצבאי הגדול, מחצית תכולתו פזורה הייתה על הרצפה. פשפשתי בתוכו בין במדים והגרביים והחולצות. משכתי את הצולבת. הכנסתי אותה לנשק, דרכתי. הקול המתכתי הקר הדהד בחדר. ניגשתי לחלון, בין כוונות, השכן שלי נפל מיד. הוא אחז בבטנו שניות בודדות וחדל.

שקט השתרר. יופי של שקט. נשמתי עמוק, פעימות ליבי הואצו. הכאב נחלש. הילדים בחצר החלו לצעוק.

עברתי לסלון, פתחתי את החלון, והשתקתי שניים, השלישי ברח. זין. אנשים רצו לחצר וצרחו. צעקתי להם שישתקו ושאני אירה. הם לא שתקו. כל כך רציתי שישתקו כבר, כדי שאני לא אירה בהם. אבל הם חיפשו את הילדים שלהם, או את ההורים שלהם. וקראו לי משוגע.

המשכתי לירות, הכדורים במחסנית הראשונה נגמרו. החלפתי את המחסנית ולחצתי על עצר המחלק. המכלול החליק קדימה בהכנעה. בחצר כבר דיממו כמה אנשים, חלקם זחלו. השכנה שלי מלמעלה המשיכה לצעוק. לא יכולתי לראות אותה, אז יריתי לכיוון, בערך, היא נשתתקה.

הסמטוחה בחצר רק גברה. מסחריות תקשורת גדולות עם אנטנות על הגג נסעו לתוך החנייה, ואחריהן נכנסו ניידות משטרה עם הבהובים  וסירנות. כל כך הרבה רעש. יריתי על הרמקולים של מכוניות המשטרה ועל השוטר שצעק לי במגאפון להיכנע. הוא נפל. שני שוטרים גררו אותו מאחורי אחת המסחריות. שאר השוטרים החלו לירות לעבר הבית שלי.

נשכבתי על הרצפה ואטמתי את אזני. זה לא עזר הייתי צריך לנקות את שברי הזכוכיות שניתכו עלי. קולות הירי והצעקות הרמות חדרו מבעד לאצבעות התקועות בתוך אזני.
קולות הירי נדמו, האישה בטלוויזיה צעקה בהתרגשות, הכרתי אותה, זו השכנה שלי מלמעלה, היא צעקה שרצחתי את הבעל שלה ושאני מטורף וצריך להרוג אותי, וכל האנשים מסביבה התחילו לצעוק גם והכתב הצטרף אליהם והאנשים מהאולפן, וכולם צעקו וקיללו, ושמעתי אותם גם מהמקלט וגם מבעד לחלון. יריתי בטלוויזיה, חור נפער במרכזה והיא מתה, ככה בשקט. חשבתי שזה יהיה אחרת. בטלוויזיה זה נראה יותר טוב.

צפירות רמות עלו מלמטה, הרמתי את ראשי והבטתי ממה שנשאר מהחלון שלי. שתי משאיות צבאיות פילסו דרכן בחצר רומסות את גן המשחקים הבנוי עץ שאך עתה השתעשעו בו ילדים. הן חנו על שיחי הוורדים הלבנים והכתימו אותן בבוץ. באותו הרגע פרקו מן המשאיות עשרות חיילים והחלו לרוץ לכל עבר, תיפוף ריצתם, שקשוק כלי הנשק וקריאות הכיוון מחייל אחד למשנהו מילאו את החצר. יריתי בהם. שניים נפלו וכל שאר החיילים נשכבו והתחילו לירות לעברי.

זחלתי החוצה מן הסאלון. בהגיעי למסדרון הדף אותי פיצוץ עצום. עפתי קדימה. דלת החדר עצרה את מעופי. רסיסים של הסלון שלי כיסו אותי. ניערתי מעלי את השאריות שלו. מהחצר בקע דיון של החיילים על מצב הצבירה שלי באותו הרגע. לוויכוח הצטרפו השכנים השוטרים והכתבים שניסו לעבור את כולם ולהגיע לכניסה של הבניין שלי. יריתי על כתב שהתווכח עם השוטרים, הוויכוח נפסק. כולם נשכבו. שוב שקט.

הטלפון בסאלון צלצל. איך הוא הצליח לשרוד את הפיצוץ. הוא המשיך לצלצל ולצלצל. והמגאפון מלמטה חזר לצעוק לי.

" תענה לטלפון, אנחנו רוצים לדבר איתך "
" אנחנו לא רוצים לפגוע בך "
" אנחנו רק רוצים לדבר איתך "
" לעזור לך "

חזרתי למסדרון ויריתי בטלפון. אחר כך יריתי באיש עם המגאפון. ואז התחילו היריות שוב. נהיה חושך. גל של חום עבר בגופי, שעטת החיילים קרבה אלי, חשתי את כבדות צעדיהם במעלה המדרגות הולכים וקרבים אלי. שקט נהיה פתאום. שקט כל כך יפה. אני חושב שנרדמתי.

חשתי מכה חזקה בגב. ניסיונותיי לפקוח את עיני כשלו. שכבתי בתוך קופסא. משהו שנשמע כגשם תופף על הקופסא. לא, זה לא היה גשם זו הייתה אדמה. קוברים אותי. אני מת. מישהו אמר משהו על הקבר שלי והשקט חזר. חייכתי, איזה יופי של שקט.

ציפור התיישבה על קברי, מצייצת. ציפור נוספת חברה אליה בציוצים. עד מהרה נקבצו ובאו ציפורים נוספות. להקה שלימה של ציפורים צייצה אותי לדעת. ניסתי לצעוק, להבריח אותן, אך קולי לא נשמע. קיללתי וקיללתי. שעות צייצו הציפורים על קברי. קורעות בראשי כמקדחה.

השמש שקע והן פרחו ועפו אל קיניהן.

הערב ירד.

ואז הצרצרים הגיעו.

* נכתב ב 24/11/2002
* ואז חברים (שרי וחוליו, כחכוך בגרון..) אמרו לי שזה יותר מדי דומה ל'בדרך למטה' אז אף אחד לא זכה לראות את זה. ואני הלכתי לראות את 'בדרך למטה'. סרט מעולה, הנה סצינה).