תוויות

מוכלות העורף

מוכלות העורף

הוא הכיל
היא הכילה
הם יכילו
הן תכילנה
אתם תכילו
ואתן תכלנה
וחיזבאללה מה?
והאיראנים מה?
וג'אבת אל נוסרא מה?
ודאעש מה?
ושרה מה?

רגע של רומנטיקה של תושב גבול הצפון

אי שם בסוף האייטיז עוד כשהן היו שנות השמונים, חדירה תמיד לוותה בפצצות תאורה. חדירה של מחבלים אני מתכוון. הטלפונים היו קוויים ואת האסמסים של ההתראות היינו מקבלים דרך הנ"נ עם הרמקול שהיה מסתובב בעיר וכורז בצרידות להסתגר בבתים, לנעול את הדלתות ולכבות את האורות. בשביל לדעת מה קורה באמת היינו מציצים דרך השלבים של התריס ומחפשים נפילות במקרה של קטיושות, או שובלים של פצצות תאורה. היינו יודעים איפה האירוע לפי האזור המואר ואת החומרה שלו לפי כמות הפצצות באוויר. אם היית מקושר מספיק עם איזה אבא במילואים או אח חייל, היה לך בבית מצנח של פצצת תאורה. וככל שהיית יותר מקושר הוא היה יותר גדול (היה גם זנב של מרגמה כמחזיק עטים וזויל של פגז בתור עציץ עם קוץ או כמחזיק מטריות, אבל זה לסיפור אחר).

אני זוכר פעם אחת שעליתי בערב לשחומית, למי שלא מכיר זו גבעה מיוערת בתוך קרית שמונה שעליה מוצב מצפור של קק"ל שמאויש בעת שלום בתצפיתן שריפות של קק"ל ובעת מלחמה במילואימניק משועמם של הג"א. הג"א זה הפיקוד העורף של שנות השמונים, מה יהיה אתכם, אתם לא מבינים כלום. אז עליתי על השחומית בערב בגלל איזה א"ש לילה של הצופים, היה חושך ואני עופפתי לעצמי כרגיל עד שהגעתי למצפור. בחנייה של המצפור היה נ"נ צהל"י וחיילים עם משקפות ואףחד מהם לא הבין מה אני לעזאזל עושה שם. ואני אומר לעזאזל בגלל שהייתי די חנון ולא הכרתי את שאר הקללות הצה"ליות שלהם. ואתם בטח לא רוצים לדעת מה הם חושבים על א"ש לילה של הצופים. ואז ההוא מהג"א שזה הפיקוד העורף של אז אמר לי:

"ילד אתה משוגע? יש נמר ג' לך הביתה!"

זה לא היה סתם נמר ג'. אה, נמר ג' זה היה הכינוי פעם לחדירה. לא מספיק מפחיד שמחבלים עוברים את הגבול עוד קוראים לזה נמר. הסתכלתי מסביב וראיתי את שורת פצצות התאורה מהר דב דרך מטולה ועד לקרן נפתלי. כל הרכס היה מואר, והפצצות זהרו בשמיים כמו שורה עצומה של פנסי רחוב ענקיים. בתור צופה, בעיניים לא בתנועת הנוער, אתה מעריץ כל פצצה, מעודד אותה, והיא בוערת ודואה לאיטה, שטה עם הרוח, היא דועכת ואתה מרחם עליה, היא מהבהבת בפרפורי גסיסה, ואתה חושב שהנה היא שבה לחיים. אך לשווא, היא מוחלפת בפצצה צעירה. זה ממכר כמו מדורה, כמו גרעינים, כמו טלוויזיה.

טוב, אז הלכתי הביתה.

אחר כך הסתבר שהיה חשש לגלשן, וחיפשו אותו בשמיים בכל האזור, וכל הצופים שהיו אמורים להיות בא"ש לילה ברחו הביתה כשהם ראו את הפצצת תאורה הראשונה. ונזכרתי בזה עכשיו כי בימים האחרונים יש כל מיני נמרי ג' ופנתרי ג' וטיגריסי ג' בכל האזור, אבל בגלל כל אמצעי ראיית הלילה שיש היום אין פצצות תאורה יותר, ועל החדירות שומעים קודם כל בטוויטר, ואין שום סיבה להוציא את הראש מהחלון כדי לדעת מה באמת קורה.
By Staff Sergeant Justin Weaver
U.S. Air Force [Public domain]
via Wikimedia Commons