תוויות

גרביים אדומים

כשהייתי קטן, לפני שהאח הכי קטן שלי עוד נולד, והיינו רק שלושה, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני.
הייתה לנו מגירת גרביים משותפת.
אמצע שנות השמונים, גרביים של מפעלי טקסטיל ציוניים מהפריפריה.
לא אדידס ולא נייקי ולא שום דבר כזה.\
גרביים לבנים עם מקסימום פס של צבע למעלה מבחוץ כדי שלא נגרוב אותם הפוך.
אני יודע שגרביים זה גם זכר וגם נקבה ושהם יכולים להיות דו-מיניים, אבל רוב הגרביים במגירה היו זכרים לבנים אשכנזים, פרט לשלוש זוגות של גרביים נקבות אדומות.
המגירה הייתה מתחילה את השבוע מלאה בגרביים לבנים זכרים, ומתרוקנת לאיטה בהמשכו.
בדרך כלל היא הייתה מתמלאת מחדש בגרביים קצת לפני שהייתה מתרוקנת לגמרי. גמדים, נו.
אבל היו שבועות שהיא הייתה מתרוקנת כמעט לחלוטין.
תמיד זה היה קורה בזמן הכי לא נכון, ביום שיש שיעור ספורט וצריך ללכת לבית הספר עם נעליים.
כשזה היה קורה היינו הולכים מכות, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני, על מי ייזכה בזוג הגרביים הלבנים האחרון. היא הייתה הכי חזקה והוא היה הכי קטן. אז תנחשו מי זכה בגרביים הלבנים?
שנאתי ללכת לבית הספר עם גרביים אדומות, הייתי לובש טרנינג ארוך גם בקיץ, ומותח את הטרנינג כדי שאוכל לדחוף אותו לנעליים.
הייתי מנסה לא להתיישב כדי שהוא לא יעלה למעלה וכולם ייראו שיש לי גרביים אדומות.
זה לא היה קל.
פעם בכיתי על זה לאמא שלי ושאלתי אותה למה היא לא זורקת את הגרביים האדומות לפח.
לגרביים היה סיפור.
במלחמת יום הכיפורים ב-1973 אבא שלי היה מגוייס ובתעלה (תעלת סואץ ד.מ.) במשך שבעה חודשים. ובאותו זמן אמא שלי הייתה מגויסת לקשר של פיקוד צפון. אמא שלי הייתה יוצאת פעם בכמה שבועות אבל אבא שלי היה תקוע בסיני.
היא נסתה לשלוח לו חבילה עם כל מיני דברים שהיו חסרים, ובין השאר גרביים.
אבל עד שהיא הייתה מגיעה הביתה ביום שישי, בחנות היחידה בקרית שמונה שמכרה גרביים, לא היו גרביים.
לא גרביים צבאיות,
לא גרביים לבנות
ולא גרביים בשום צבע אחר פרט לאדום.
כי כולם שלחו את כל הגרביים עם הצבעים של הבנים לחיילים והשאירו את הגרביים שם הצבעים של הבנות.
אף אחד לא העז לשלוח לחיילים חבילה עם גרביים אדומות.
אף אחד פרט לאמא שלי.
אז היא שלחה לאבא שלי קופסא עם התנצלות וגרביים אדומות לתעלה.
כשאבא שלי חזר מהמלחמה עם הגרביים האדומות, היא שאלה אותו למה הוא עדיין לובש אותם?
והוא אמר שזה הדבר הכי טוב שהיא יכלה לשלוח לו.
הם היו מכבסים את הבגדים שלהם ותולים לייבוש והיו צריכים להעמיד שומר שיישמור עליהם כי הייתה מלחמה וכל פעם שכוח של חיילים היה עובר ליד כוח אחר הם היו מרימים להם כל דבר אפשרי.
ואם השומר היה נרדם אז היו גונבים להם את כל הגרביים.
כמעט את כל הגרביים.
וככה היו לאבא שלי גרביים נקיות ויבשות ואדומות, כי אף חייל לא העז לגנוב גרביים אדומות.
אני לא זוכר אם ניסיתי לספר את סיפור הגבורה הזה לחברים מבית-הספר כשצחקו על הגרביים האדומות מיום הכיפורים, אבל אני יכול לנחש את התגובה שלהם.
ולמרות הסיפור עדיין לא רציתי לגרוב אותן,
אבל הייתי רק בן שמונה.

חייל עם גרביים אדומות משתין בצד הדרך, הציור הנ"ל נמכר לבחור גרמני והוא טס לחו"ל והגיע בשלום, ומעכשיו הוא משתין בנחת בברלין, גרמניה.
זה אותו הסיפור רק באנגלית שכתבתי לבחור שקנה את הציור:

The story I got is about the red socks.
When I was a child, me, my brother and my sister got a common drawer with socks. and among the white and grey socks was two or three pairs of red socks.
The drawer was getting empty during the week, and filled back at the weekend after the laundry day.
We didn't want to use the red socks because it was funny to wear red sock to school when you 7 or 8 because all the other kids make fun of you. so we use to fight about who will take the last white pair.
I got to wear them some time because my sister was older and stronger then me, and my brother was younger and cry-er :)
I ask my mother why we got these socks and why didn't she throw them away?
And then she told me the story about them.
In the Yom Kippur war (1973) my father was drafted for 7 months and serve in the Suez canal in Sinai. And my mother was drafted for 6 months and serve in the Golan heights, and she use to come home every few weeks, but my dad was stuck in Sinai. (We live near the Golan heights in the north and the Suez canal is as far as you can get :)
So my mother want to send him a package but because she went home only in the weekends and there was only one store in the town where she lived that sell socks, at the weekend they only got what no one want to buy and no one want to buy red socks to send to their soldiers during a war, even not as a joke.
But my mother didn't have any options, and she send my father a package with a letter that she sorry she could get only red socks.
when my father got back home and she asked him about it, he tell her it was the best thing she could sent him. They use to wash their clothes and hang them to dry, and if they didn't watch them some soldiers from other company could come ant steal them, After all it was a war. and the only thing no one want to steal was my father red socks, so he got enough sock through the whole 7 months.
I still didn't want to wear them.
But I was 8 years old.

מידורי ומידורי

באמצע שנה א' בלימודי קולנוע בתל חי (2004-5 ?) עשיתי תרגיל בימוי מטופש. לתרגיל היה צורך בחתול. איפה מוצאים חתול?
אחותי ואח שלי היו אמורים לשחק בו, ובניגוד להיום שלכל המשפחה יש חתולים למכביר, הרעיון היה למצוא חתול רחוב תועה, להאכיל אותו, להחתים אותו על מודל ריליס ולשצלם אותו לסרט.
אחותי הגיעה עם הילדים שלה שעשו רעש ובלאגאן ולכלכו לאח שלי את הבגדים אז הוא התעצבן והחליט לא לשחק. היא במקום לשחק ניסתה להשתלט על הילדים שלה ואח שלי במקום לשחק התיישב בסלון וניגן על גיטרה תוך כדי שירה עברית רמה.
אף אחד לא רצה לנסות לתפוס חתול.
לעזאזל.
התקשרתי ליעלי, חברה ללימודים ובעלת חתול. בעצם חתולה.
לא היה בינינו יותר מדי קשר לפני, היא הייתה ב'חבורה' של הקיבוצים ואני ב'חבורה' של החנונים שגרים בק"ש.
אבל הייתה לה חתולה.
לחתולה קראו מידורי.
והיא ברחה מהכלוב ונעלמה לי בבית.
אז אח מנגן ושר
אחות מנגנת וצורחת על אחיינים שהורסים לי ת'בית.
וחתולה נעדרת אחת.
איזה בלאגן.
זה הסרט שיצא
פחחח
אבל אחרי זה עשינו, יעל ואני, סרטים יותר מוצלחים
כמו זה
וגם זה
ונהיינו חברים טובים.
והכל בזכות חתולה לבנה אחת.
תודה לך מידורי
נוחי על משכבך בשלום
בגן עדן של חתולים
על הגב
כשדגי זהב קטנים קופצים לך לפה
מיאו