תוויות

הטרמפיסט



The Hitchhiker
Acrylic on Canvas
60 X 50
2010

הטרמפיסט
אקריליק על בד
50 * 60
2010

Other Paintings.

אופניים - סיפור לימים נוראים

כבר חשבתי שאני אצטרך לרכב לַיַרְדֵּן עם האופניים הישנים שלי מכיתה א' שהורידו להם את הגלגלי עזר והרגליים נתקעות בכידון בכל דיווש. כל יום בחופש הגדול רכבנו לַיַרְדֵּן אבל דרך הפרדסים כי על הכביש הראשי אסור, ותמיד דרך הפרדסים יש לנו פנצ'ר שצריך לתקן, ואי אפשר לנסוע מהר בגלל הגדרות והעשבים והרגליים שנתקעות בכידון ושאם נוסעים מהר ויש פנצ'ר אז זה מסוכן. רק ביום הכיפורים אפשר לנסוע על הכביש באמצע ומהר ובלי פנצ'רים בדרך וזה הכי כיף, אבל אסור להיכנס למים כי לא שוחים ביום הכיפורים אבל הכי כיף זה לנסוע על הכביש, ואפשר לצבור תאוצה בירידה ולהמשיך חצי דרך בלי לדווש בכלל, רק אם רוצים לנסוע ממש מהר. בבוקר של ערב יום הכיפורים אבא שלי חזר מהעבודה בתוך טנדר, תמיד הוא חוזר ברגל כי ההסעה מורידה אותו בכניסה לרחוב, אבל הפעם הוא יצא מטנדר גדול וחום. איך שהוא ראה אותי הוא חייך, רצתי להגיד לו שלום והוא הרים אותי על הידיים הכי גבוה שאפשר. הוא כבר לא עושה את זה הרבה כי אני כבר גדול וקצת כבד. מלמעלה על הידיים שלו ראיתי אותם, אופניים אדומים חדשים ומבריקים, אפילו עם הניילון על המושב ומחזירי אור ומהלכים. היו להם שלושה מהלכים. אבא שלי שלף את האופניים החדשים שלי מהאחורה של הטנדר והניח אותם על הכביש. אני ניסיתי להגיע אליהם באויר אבל אבא החזיק אותי גבוה ולא הצלחתי להשתחרר. הוא ביקש שאני אבטיח לו שאני ארכב בזהירות ושאני אעשה כל מה שאמא אומרת לי ושאני אהיה ילד טוב. הבטחתי הכל, הייתי גם מבטיח לאכול אפונה וגזר ולסדר את החדר ואני לא יודע מה עוד, בשביל אופניים חדשים.
אבא שלי הניח אותי על האופניים ואני התחלתי לרכב ברחוב ולהעביר הילוכים אבא צעק לי מאחור שאני לא אחזור מאוחר כי ערב חג, צעקתי בחזרה והמשכתי לרכב. האופניים נסעו כל כך חלק שלא רציתי להפסיק.

בחדשות ברדיו שלפני שהוא מפסיק לשדר דיברו על מתיחות צבאית. וראש הממשלה הרגיעה ואמרה שאנחנו חזקים ואני קיוויתי שלא יקרה כלום כדי שאני אוכל לנסוע על הכביש מחר לירדן עם האופניים החדשים שלי. קבעתי עם אורי ,חיים ובנימין בבוקר בסוף של הרחוב. בנימין כבר עשה בר מצווה והוא חייב לצום והוא לא ידע אם ההורים שלו יסכימו לו לבוא. ואני התפללתי לאלוהים שראש הממשלה הרגיעה את ההורים שלי ושהם יתנו לי לרכב לַיַרְדֵּן.

נפגשנו בבוקר וחיים אמר שהוא לא יכול לבוא בגלל שהוא צם וגם בגלל שההורים שלו מפחדים והם לא רוצים שהוא יתרחק מהבית ושאנחנו יכולים לרכב ברחוב. אורי ובנימין היססו אבל אני אמרתי שאני רוכב לירדן עם האופניים החדשים שלי גם אם הם לא באים, אז הם החליטו לבוא. הבטחנו לחיים שנחזור מהר ואחר כך נרכב איתו בשכונה, אבל הוא אמר שכבר יש לו סחרחורת בגלל הצום ושהוא חוזר לישון, ואנחנו רכבנו לירדן.

הכביש היה ריק ושלושתנו רכבנו אחד ליד השני באמצע הכביש ממש מהר. אני שמתי את ההילוך הכי קשה ודיוושתי בכל הכח והאופניים טסו כמו אווירון. אורי צעק לי מדי פעם שאני עובר אותו אז הייתי צריך להאט, עד שלבנימין היה פנצ'ר והוא נפל ופתח את הברך.
בנימין בכה קצת ואורי שטף לו את הברך. אני תיקנתי לו את הפנצ'ר וחזרנו לרכב לאט כדי שבנימין לא יבכה. הוא רכב על האופניים צולע וחשבנו שהוא ייפול שוב בכל רגע אבל זה לא קרה.

הגענו לגשר שעל הירדן. בדרך כלל כשאנחנו רוכבים בפרדסים אנחנו מגיעים ישר לנחל אבל הפעם עלינו על הגשר. היה שם ג'יפ צבאי שחנה ליד הגשר ושלושה חיילים ששכבו עליו ועוד אחד ששחה בירדן. אורי צעק לו שאסור לשחות כי יום כיפור והחיילים ששכבו על הג'יפ צחקו. אחד החיילים אכל תפוח ושאל אותנו אם אנחנו צמים. אמרתי לו שלא והוא זרק לי תפוח נוסף שהיה לו. כמעט ופספסתי אותו.

מכשיר הקשר של החיילים הפריע את השקט של המים מדי פעם. ואורי שאל את החיילים אם יש להם פלסטר בשביל בנימין. בנימין ישב בצד וניקה את הברך הפצועה שלו. החיילים ששכבו על הג'יפ צעקו לחייל שבמים 'דוקטור, דוקטור! ...יש לך פצוע, דוקטור' הם צחקו והחייל שבמים טיפס על הגשר.
הוא הסתכל על הברך של בנימין, ניגש לג'יפ והביא תיק ירוק כזה עם מלא כיסים. הוא שטף את הברך של בנימין במים ואז ניקה את הברך עם בד לבן, בנימין חזר לבכות החייל מרח לו חומר חיטוי על הברך ואז חבש אותה עם תחבושת מוזרה עם הרבה שרוכים.
בנימין שאל אותו אם הוא באמת דוקטור והחייל אמר שהוא רק חובש, ובנימין אמר לו שוב שאסור לשחות ביום כיפור אז החייל שהוא לא דוקטור אמר שלו שהוא לא ישחה יותר ונתן לו לשתות מהמימייה שלו ואמר לו שהוא צריך לסיים את כולה ולנוח בצל.

היה כבר צהריים, והחייל שהיה המפקד דיבר במכשיר הקשר עם מישהו שאמר לו שהחילוף שלהם מתעכב ושאסור להם לעזוב את הגשר. החיילים האחרים התעצבנו אבל החייל מפקד אמר להם שבמילא אין מה לעשות בבסיס ושעדיף להיות בנחל עד ארוחת ערב. אנחנו נשארנו על הגשר כי גם לא היה מה לעשות בבית וגם בנימין עדיין יבב בגלל הברך ששרפה לו בגלל החיטוי.

פיצוץ נשמע ברקע, רחוק. ואז אחד נוסף יותר קרוב. אחר כך הופיעו שלושה מטוסים שהסתובבו לנו מעל הראש וחזרו לכיוון רמת הגולן. החיילים נעמדו על הג'יפ והסתכלו במטוסים. אחד מהם אמר שאלו מיגים. אף פעם לא ראיתי מיג לפני. מכשיר הקשר של החיילים התחיל לצרוח. הם רצו לחזור לבסיס אבל החייל מפקד אמר שהם צריכים לשמור על הגשר. חייל אחר שישן עד עכשיו צעק עליו שזה מטומטם ושהם לא יכולים לשמור עליו מפצצות של מטוסים ומאיפה הגיעה המלחמה הזו עכשיו. הפיצוצים התקרבו אלינו. החיילים שמו קסדות ואת התיקים הירוקים עם ההרבה כיסים והחייל שהוא לא דוקטור אמר לנו שכדאי שנחזור מהר הביתה.

התחלנו לרכב חזרה רמת הגולן בגבנו ואנחנו דיוושנו בכל הכח כדי לברוח מהמלחמה. אפילו בנימין שלפני זה צלע באיטיות על האופניים רכב במהירות. כשהגענו לאמצע הדרך התחילה צפירה. איבדתי שליטה על האופניים ונפלתי אורי וחיים לא ידעו אם לעצור או לא ואני כבר טיפסתי בחזרה על האופניים וחזרתי לדווש. שתקנו ורכבנו הכי מהר שיכלנו. מכוניות התחילו לנסוע על הכביש למרות שיום הכיפורים, בהתחלה של צבא ומשטרה ואז גם מכוניות רגילות. היינו צריכים לרכב בצד הדרך ואני התפללתי שלא יהיה לי פנצ'ר. בכניסה לרחוב התפצלנו.

בכניסה לבית שלי חנה הטנדר הגדול החום שהביא את אבא שלי אתמול, בדיוק כשהגעתי אבא שלי יצא מהבית עם מדים. קפצתי עליו והוא הרים אותי וחיבק אותי וחייך. הוא שאל איך האופניים ואמרתי שהם מעולים ונוסעים ממש מהר. אמא שלי בכתה והיה שם עוד איש גדול כמו אבא שלי, הוא אמר שצריך כבר ללכת, ואבא שלי הזכיר לי שהבטחתי לעשות כל מה שאמא אומרת. הוא נישק אותי על הראש ואת אמא שלי ואז הוא והאיש השני נכנסו לטנדר ונסעו.
אמא שלי עמדה עוד רגע בחוץ ואז נכנסה פנימה אני התעקשתי להכניס את האופניים הביתה והיא ויתרה לי. את הזמן שאחרי בילינו בסחיבת דברים למקלט. היה לנו בחצר מקלט משפחתי מבטון עם גג מעוגל שעליו היו שקי חול שאמא ואבא שלי מילאו במלחמה הקודמת כשאני הייתי ממש קטן. חוץ מזה הוא שימש כמחסן, אז היינו צריכים להוציא ממנו דברים שהכנסנו הביתה ולהכניס אליו דברים שצריך כמו רדיו ואוכל ומים ושמיכות ומזרן. הייתה שם מיטה מברזל צמודה לקיר השמאלי וכסא, ואמא הרשתה לי לשים את האופניים בפנים על הקיר השני. המקלט היה נמוך ואמא שלי הייתה צריכה להתכופף כדי להיכנס ואני יכולתי לעמוד זקוף רק במרכז כי הגג נהיה נמוך בצדדים.
הפיצוצים התקרבו והתחילו דיווחים ברדיו למרות שזה יום הכיפורים, ובעיקר אמרו סיסמאות של כל מיני יחידות צבאיות. הייתי עייף מהרכיבה על האופניים ונרדמתי.

לא היה לנו טלפון בבית, וכך גם לאף אחד ברחוב. הדיווחים ברדיו המשיכו והחשמל הפסיק לסירוגין. הפיצוצים המשיכו כל הלילה וכל היום. אמא שלי לקחה אותי למרכז. רוב החנויות היו סגורות חוץ מהחנות של העיתונים שהחלונות שלה היו מכוסים בשקי חול, הסניף של הדואר וכמה מכולות. הלכנו למכולת של המצרי וקנינו סוללות לרדיו. אמא שלי רצתה לקנות כמה חבילות אבל המצרי אמר שהיא לא היחידה שקונה והוא נתן לה רק שתיים, ואמר שתדליק את הרדיו רק לחדשות, הוא דיבר במבטא מוזר. קנינו גם חצי לחם שחור וקמח וארבע ביצים. רוב המדפים היו ריקים והמצרי אמר שכל המשאיות מגויסות. הייתה התקהלות מול החנות של העיתונים אז אמא משכה אותי לשם. מישהו הביא ערימה של עיתוני ערב וכולם נדחפו לקחת. פגשתי שם את אורי הוא היה עם אמא שלו, גם אבא שלו הלך לצבא, והוא החזיק את היד של אחיו הקטן. האמהות שלנו הלכו לסניף דואר ואנחנו הלכנו אחריהן. אורי אמר שקצין העיר יושב שם ויש רשימות של חיילים שנהרגו ושל חיילים שנפצעו ובאיזה בית חולים הם. אני לא הבנתי למה לעיר יש קצין, אבל אורי אמר שככה זה. היה שם איש מבוגר עם מדים והרבה סיכות צבעוניות על החזה שהסביר שעדיין לא יודעים מה קורה. היו לו רק שני שמות של פצועים שלא הכרנו. אחרי זה היה פיצוץ שנשמע ממש קרוב ואנחנו הלכנו הביתה עם אמא של אורי ואורי ואח שלו הקטן. ביקשתי מאמא ללכת למקלט של אורי כדי לשחק והיא אמרה שאני לא אצא משם עד שהיא תבוא להחזיר אותי. שיחקנו דמקה ודוקים עד שנהיה מאוחר. אמא שלי עדיין לא באה לקחת אותי והתחלתי לפחד אז אורי והאח שלו הגדול שצריך היה כבר להתגייס אבל הגיוס שלו נדחה קצת לפני המלחמה ליוו אותי הביתה, בדרך ראינו את רמת הגולן בוערת, היא נראתה אדומה כולה וענן עשן גדול עמד מעליה. היה ריח חזק של שריפה באויר כמו של ל"ג בעומר וכל הזמן היו פיצוצים.

אמא שלי לא הייתה במקלט. היא ישבה בבית מול הרדיו והייתה מרוכזת בו. נכנסתי הביתה ואורי ואח שלו חזרו הביתה. כשנגעתי בה על הכתף היא נבהלה. היה רגע שהיא כאילו לא הייתה שם ואז היא שאלה בכעס איך חזרתי. אמרתי לה שאח של אורי הביא אותי והיא נרגעה. היא כיבתה את הרדיו והלכנו למקלט. בכניסה למקלט ראינו שוב את רמת הגולן בוערת ושמענו מטוסים ופיצוצים, ואז נכנסנו פנימה. אמא הדליקה נר והכינה לי כריך עם ממרח בטעם שוקולד מקופסאת שימורים וויתרה לי על צחצוח שיניים אחרי.

בבקר הלכנו שוב למכולת של המצרי, לא היו לו סוללות לרדיו, אז שוב קנינו חצי לחם לבן ועיתון וקצת קופסאות שימורים של רסק עגבניות ושעועית וזיתים כי זה רק מה שנשאר לו על המדף. הלחם היה של אתמול והוא אמר לאמא שלי שלא הגיע שום דבר טרי, היה לו מבטא כמו של הקריין ברדיו של הסורים שמשדר בעברית ואומר כל הזמן שהערבים מנצחים אותנו, ושאמא שלי מאזינה לו רק אחרי שאני הולך לישון. אחר כך הלכנו לדואר, איפה שישב הקצין של העיר כדי לקרוא ברשימות של הפצועים וההרוגים. על הקיר היו ארבע עמודים מלאים בשמות. שלושה עמודים של פצועים ועמוד אחד של הרוגים. היו שם המון נשים עם הילדים שלהם שחלקן בכו וחלקן הניחו יד על הפנים והיה בלאגן גדול. והנשים החליפו ביניהן שמות של פצועים והרוגים, אורי ואח שלו היו שם וגם בנימין, והאח הגדול של אורי אמר שהחבר של אבא שלי, האיש הגדול מהטנדר בבית חולים בבאר שבע. ושאשתו רוצה לנסוע לשם אבל אין לה איך, כי כל האוטובוסים מגויסים. בנימין אמר שהבן של המצרי מהמכולת נעדר, שזה כשחייל נעלם ולא מוצאים אותו. אבל לא אכפת לו כי הוא מצרי, ושאסור לקנות אצלו כי הוא מצרי. האח הגדול של אורי אמר שבנימין מדבר שטויות ושיסתום, ואז הוא הוריד לו צ'פחה על עורף. שני מסוקים עברו מעלינו, והאנשים התפזרו. אמא של אורי לא הסכימה שאני אבוא לשחק היום כי כואב לה הראש. ואנחנו חיכינו ליד התור של הטלפון הציבורי כי אמא שלי רצתה להתקשר לסבתא. אף אחד לא ענה ובמרכזייה אמרו שחלק מהקווים נפלו אז חזרנו הביתה.

ישבנו במקלט וחיכינו לחדשות. הדלקנו את הרדיו כל שעה עגולה ואמא הסכימה לי לשמוע שיר אחד אחרי החדשות וזהו, כדי לא לבזבז סוללות. זמר שר ברדיו "כה אדירים המישורים שטופי השמש הקייצית, כאלה לא ראיתי מעודי..." ואמא שלי סיפרה לי על המדבר בסיני ושאבא נמצא שם, וכשתיגמר המלחמה אז נסע לבקר אותו. אחרי השיר כיבינו את הרדיו.

אוטו עצר ליד הבית שלנו, שמענו אותו מהמקלט ואמא יצאה לראות מי זה. אני יצאתי אחריה. זה היה טנדר בצבע כחול אבל יצאו ממנו איש ואשה במדים, את האיש זיהיתי, זה היה הקצין של העיר מהדואר. אמא שלי זיהתה אותו גם והתחילה לבכות ולרעוד. הם התקרבו אליה והיא צעקה עליהם שיגידו לה שאבא בסדר ובאיזה בית חולים הוא, אבל הם לא אמרו כלום הקצין של העיר חיבק אותה והכניס אותה הביתה. השכנות שלנו משני הצדדים יצאו מהמקלט שלהם לראות מה קורה וניגשו לאמא שלי והתחילו לבכות גם. האישה עם המדים התיישבה איתי על המרפסת ושאלה אות אם אני מבין מה קרה. עשיתי לא עם הראש, והיא התחילה לספר לי שאבא שלי הא חייל גיבור ושהוא נלחם בתעלה. היא הסבירה לי שהתעלה זה כמו נחל גדול שמחבר בין הים התיכון לים סוף ושהייתה שם מלחמה כמו שיש כאן ברמת הגולן. ואז היא אמרה שאבא שלי נהרג ושהוא לא יחזור ושאני יכול לבכות. אבל לא בכיתי. אני לא יודע למה, הדמעות לא יצאו לי.
אחרי שהגיעו עוד שכנות אלינו הביתה, הקצין של העיר והאישה עם המדים הלכו. גם אורי ואמא שלו הגיעו וגם אח שלו הקטן, ואורי אמר שגייסו את אח שלו הגדול ואמא שלו לא מפסיקה לבכות למרות שהוא אמר לה שהוא הולך לטירונות לפחות לחודש ושהמלחמה תיגמר עד אז. כל השכנות ישבו בבית עם אמא שלי ובכו ולא נתנו לי להיכנס כי לא עברתי עוד בר מצווה ואני לא חייב להיות שם, אז שיחקתי דמקה עם אורי במקלט והאח הקטן שלו כל הזמן הפריע.
הייתה אזעקה ואמא של אורי באה למקלט ולקחה אותו ואת אח שלו הקטן, וכל השכנות חזרו למקלטים שלהם והבטיחו לבוא אחר כך, ואני נכנסתי הביתה לאמא שישבה על הרצפה בסלון והעיניים שלה היו אדומות.
החשמל חזר אז הדלקתי את הרדיו בסלון והיו שירים שאפשר לשמוע בלי לבזבז סוללות והתיישבתי ליד אמא והיא חיבקה אותי.

בבוקר אמא נתנה לי את הפרוסה האחרונה עם ביצה קשה וזיתים שהביאה השכנה. לא רציתי לאכול את הזיתים אבל היא אמרה שאני חייב כי זה מה שהשכנה אמרה שצריך לאכול כשאנשים מתים. אחרי זה הלכנו למרכז כדי לקנות עוד ביצים וזיתים ולחם ודברים עגולים שאוכלים כי זה מה שצריך.
המצרי במכולת לא דיבר את הדיבור המוזר שלו כמו הערבי מהרדיו ולא הסתכל על אמא שלי והעיניים שלו היו אדומות והוא הסתכל איתן על הרצפה. החולצה שלו הייתה קרועה ליד הצווארון והוא לא אמר כלום לאמא שלי שלקחה שלוש חבילות של סוללות. אחרי שאמא שילמה הוא נתן לי סוכריה על מקל בלי כסף ובלי להסתכל עלי. אחרי זה עברנו ליד הדואר וכל הנשים הסתכלו על אמא שלי וגם אמא של אורי ואורי והאח הקטן שלו ובנימין. אמא שלי לא ראתה אותן בכלל היא רק ניגשה לרשימה של הפצועים וחיפשה את השם של אבא שלי ולא מצאה אותו וכל הנשים זזו מהרשימות של ההרוגים כדי שהיא תוכל לבדוק, אבל היא לא בדקה ברשימה של ההרוגים. ואז היא ניגשה לטלפון וכולם פינו לה את התור והיא ניסתה שוב להתקשר לסבתא שלי.
בנימין אמר שהבן של המצרי נהרג, ושמגיע לו. והאח הגדול של אורי לא היה שם כדי להוריד לו צ'פחה על העורף כי הוא התגייס. אמרתי לבנימין שהמצרי נתן לי סוכריה על מקל בלי כסף ואז בנימין אמר שהוא נתן לי סוכריה כדי שאני לא אהרוג אותו ושצריך להרוג את כל המצרים, ואולי הבן של המצרי הוא זה שהרג את אבא שלי ואז אבא שלי הרג אותו בחזרה, אורי אמר לו שזה לא הגיוני שאם הוא מת איך הוא הרג אותו בחזרה. ובנימין אמר שאולי הם נלחמו אחד בשני, אז אורי ניסה לתת לו מכה על העורף כמו שאח שלו עושה אבל הוא פספס והם התחילו ללכת מכות.
במרכזייה אמרו לאמא שלי שאין קווים ושתנסה בלילה כי אז אנשים ישנים ויש יותר סיכוי, ואז הלכנו הביתה.

אמא שלי הרתיחה ביצים קשות על הגז ונתנה לי לאכול שתי ביצים וזיתים, לא אמרתי כלום, היא שמה לה ביצה אחת אבל לא אכלה אותה. היא לא אכלה כלום. השכנות ביקרו אותנו מדי פעם ואחת אמרה שיבוא רב מחר בבוקר ושאלה אם ההורים של אבא שלי יודעים. אמא שלי אמרה שהיא לא יודעת ובלילה הלכנו לטלפון הציבורי שליד הדואר. בחנות של המצרי דלק האור אבל הדלת היתה סגורה. הטלפון הציבורי לא עבד בכלל. חיכינו שם ואמא שלי ניסתה כל כמה דקות אבל לא היה צליל חיוג, מישהו שלא מכיר את אמא שלי אמר שגם הטלפון הציבורי שליד המשטרה לא עובד וכנראה אין אף קו באזור ואז הוא הלך. חזרנו הביתה ובדרך הסתכלתי על רמת הגולן הבוערת וחשבתי על החיילים ששומרים על הגשר ואם הם עדיין שם, רציתי לרכב לירדן על האופניים אבל לא רציתי להשאיר את אמא שלי לבד. אמא שלי לא אכלה כלום גם בלילה והיא לא רצתה להיכנס למקלט היא הרתיחה עוד ביצים על הגז, אבל לא אכלה אף אחת מהן.

בבוקר הגיע הרב עם שתיים מהשכנות שניקו קצת את הבית ושטפו כלים, היה זרם חלש של מים בברז, והן הכריחו אותי להתקלח עם מים קרים. אחרי זה הלכנו שוב למרכז כי הרבי אמר שכל הקווים של הטלפונים נפלו אבל אפשר לשלוח מברק בדואר והוא יגיע עד הערב.

אורי ובנימין כבר היו ליד הרשימות של הקצין של העיר אבל הם לא דיברו אחד עם השני בגלל המכות ובגלל שאורי נתן לו מכה בברך שהחייל חבש לו והפצע שלו נפתח שוב. כשהגעתי בנימין אמר שאמא שלו לא מסכימה לו להיכנס לחנות של המצרי, וזה בטח בגלל שהוא מרגל, אורי אמר לו שיסתום ובנימין אמר שהוא לא מדבר איתו ושצריך להרוג את כל המצרים אם אורי לא רוצה שאח שלו הגדול ימות גם כי הוא התגייס והוא בטח בתעלה. אורי נתן לו בעיטה בברך והם התחילו מכות שוב. אמא שלי יצאה מהדואר והלכנו הביתה.

אמא שלי נכנסה ישר הביתה ואני הלכתי למקלט לבדוק שהאופניים שלי שם. אם אמא שלי לא הייתה לבד ולא הייתה מלחמה הייתי נוסע עד לירדן לחיילים ששומרים על הגשר ומביא להם את כל הביצים הקשות שאמא שלי הכינה ושאף אחד לא אוכל. כשחזרתי היא עמדה מול הגז עם הפינג'אן עם המים והביצים אבל לא היה גז, אז המים לא רתחו והיא סתם עמדה שם ובכתה.
היא שמה לי ביצה לא מוכנה בצלחת וזיתים ולחם ואז היא הלכה לסלון. החזרתי את הביצים למקרר והכנתי פרוסה עם שוקולד שנשאר בקופסת שימורים. אמא שלי לא רצתה לאכול ואני אכלתי את הפרוסה. אמא שלי נרדמה בסלון ואני הלכתי לישון במקלט ליד האופניים.

השכנה עם הביצים והאוכל העגול שאוכלים כשאנשים מתים חיפשה את אמא שלי במקלט, אמרתי לה שהיא בבית והלכתי אחריה. אמא שלי ישנה על הכורסא בסלון. השכנה ניסתה להעיר אותה ולא הצליחה. היא צעקה לי שאני אביא מים. הבאתי את הפינג'אן והיא שפכה על פניה של אמא שלי. אמא שלי התעוררה קצת אבל נרדמה מיד. השכנה רצה החוצה וצעקה לשכנות האחרות, היא צעקה 'רופא' ו 'עזרה' וכל מיני דברים כאלה, והבן שלה בא בריצה. אני ליטפתי את הראש של אמא שלי וקראתי לה אבל היא לא התעוררה. השכנה שלחה את הבן הגדול שלה שהיה קצת יותר קטן מהאח הגדול של אורי ובגלל זה עוד לא גייסו אותו, לקרוא ורופא, והוא רץ לכיוון קופת חולים.

אמבולנס הגיע וגם הקצין של העיר והאישה עם המדים ושמו את אמא שלי על אלונקה ולקחו אותה לבית חולים. רציתי ללכת גם אבל האנשים באמבולנס אמרו שהן לא יכולים לקחת אותי והאישה עם המדים אמרה שבית חולים זה לא מקום לילדים בטח לא כשיש מלחמה, אז השכנה עם הביצים אמרה שאני יכול להישאר אצלה עד שאמא שלי תחזור. האישה עם המדים אמרה שיהיה בסדר, ואז התחילה הפגזה וכולם נסעו משם חוץ מהשכנה וממני ומהבן שלה שעוד לא התגייס.

המקלט שלנו היה יותר גדול מזה של השכנה עם הביצים אז הבן שלה הביא מזרון למקלט שלנו וניסה להוציא את האופניים שלי החוצה, החזקתי אותם ואמרתי לו שהם נשארים בפנים ושקיבלתי אותם מאבא שלי. הוא אמר שאין מקום ואם אני רוצה אז הוא יעביר אותם למקלט שלהם, אבל אמא שלו אמרה שאף אחד לא יוצא החוצה חוץ מהאופניים ואז היא תפסה אותי חזק וצעקה עליו שיוציא את האופניים החוצה. הוא נסה לענות לה והיא צווחה עליו אז הוא הוציא אותם ואני התחלתי לבכות. הוא סגר את הדלת ואז היה פיצוץ ממש קרוב אלינו, ניסיתי לצאת לראות שהאופניים שלי בסדר אבל השכנה עם הביצים לא נתנה לי לעבור. היא אמרה שזה בסך הכל אופניים ושהמדינה תקנה לי אופנים חדשים אחרי המלחמה. חזרתי לבכות. לא רציתי אופניים חדשים רציתי את האופניים שקיבלתי מאבא שלי. הבן של השכנה עם הביצים משך אותי מאמא שלו וחיבק אותי חזק ואני המשכתי לבכות והרטבתי לו את החולצה, ואחרי שבכיתי הרבה נרדמתי.

בלילה השכנה עם הביצים שמה ברדיו את הגל הסורי ששידר כל הזמן שהערבים מנצחים והיה לו קול כמו של המצרי מהמכולת, והוא חזר ואמר שהם יהרגו את כל החיילים הישראלים ואת כל הגנרלים הישראלים. השכנה עם הביצים נרדמה והרדיו המשיך לדבר בקולו של המצרי מהמכולת על איך החיילים הישראלים מתים ברמת הגולן ובסיני, והאיש מהרדיו דיבר עם חיילים ישראלים שבויים שאמרו שהצבא הסורי יותר חזק ושהוא מנצח, ושכדאי לגולדה ולמשה דיין ולישראל להיכנע. האיש ברדיו חזר שוב על כל מה שהוא כבר אמר ובפעם השלישית שהוא חזר על עצמו הוא כבר היה ממש חלש ואז נשמע רק רעש, אחרי קצת זמן הרעש הפסיק. היה כבר בוקר והשכנה עם הביצים והבן שלה ישנו, ובחוץ היה שקט בלי פיצוצים. השתחררתי מהחיבוק של הבן של השכנה, דילגתי מעליה ויצאתי החוצה, האופניים שלי היו מכוסות בחול. חפרתי אותם החוצה ובדקתי את השפיצים שלהם, התפללתי שלא יהיו לי שמיניות. כשהתחלתי לרכוב הם קצת חרקו מהחול אבל החריקות עברו מהר. רצתי הביתה ולקחתי את כל הביצים הקשות וזיתים וקצת לחם וחזרתי לאופניים. רכבתי על האופניים לרחוב ואז יצאתי ממנו והמשכתי לרכב לכיוון הירדן. רכבתי ממש מהר כמו ביום הכיפורים עד לגשר של החיילים. הג'יפ עם החיילים כבר לא היה שם. אבל אחרי הגשר חנו המון טנקים באי סדר. וחיילים התרוצצו ביניהם. היו קוביות בטון גדולות לפני הגשר וחייל שעמד מאחורי קובייה אחת כזו צעק עלי לעצור או שהוא יורה. נבהלתי ונפלתי מהאופניים. צעקתי לו שלא יירה בי והוא לא ירה. הוא קרא לי 'ילד' ושאל מה אני עושה כאן ושאני אלך הביתה. אמרתי לו שבאתי לבקר חיילים שפגשתי על הגשר ביום הכיפורים. הוא אמר שהרבה השתנה מיום הכיפורים. משאיות שירדו מרמת הגולן עברו על הגשר ונעצרו ליד החייל ושאלו אותו משהו. הוא כיוון אותן. כשהן המשיכו ראיתי שיש עליהן המון חיילים עם דם. חלק מהחיילים צעקו וחלק לא זזו בכלל. החייל אמר לי שוב שאני אלך הביתה. חייל אחר עם דרגות על הכתפיים הגיע ושאל את החייל הראשון מי אני ואם התחילו לגייס תינוקות, ואז הוא צעק עלי שיש מלחמה וזה לא מקום לילדים ושאני אחזור הביתה לאמא ואבא. התאמצתי לא לבכות, והוא צחק ואמר שהוא יכול לגייס לי את האופניים כדי להילחם בסורים, מישהו קרא לו והוא הסתלק משם. הוצאתי את הביצים הקשות והלחם והזיתים ושמתי ואתם על קוביית הבטון ליד החייל הראשון, עליתי על האופניים ונסעתי. עברתי את המשאיות עם החיילים הפצועים שצועקים ושותקים ומחכים בצד של הכביש. ורכבתי חזרה, לאט. ואז, סתם פתאום, התחלתי לבכות.

כשהגעתי למרכז כבר נהיה מאוחר ולא היה לי כוח לרכב יותר אז הלכתי ליד האופניים שלי, הדואר היה סגור והקצין של העיר לא היה שם וגם לא היה אף אחד ליד בטלפון כי לא היה קו. הדלת של החנות של המצרי הייתה פתוחה. המצרי ישב על שקים ריקים של אורז על הרצפה עם החולצה הקרועה שלו. הוא החזיק את הכיפה שלו ביד. בנימין אומר שהכיפה זה רק ההסוואה שלו כי הוא מרגל. המצרי מלמל דברים בערבית שלא הבנתי והעיניים האדומות שלו הסתכלו על הרצפה. נכנסתי לחנות והחנות הייתה ריקה חוץ מכמה קופסאות מסריחות של זיתים, לקחתי אחת והלכתי לכיוון המצרי. הוא הסתכל עלי לרגע והתחיל לבכות. אמרתי לו שאבא שלי מת. הוא אמר שהוא יודע ושהוא מצטער. התקרבתי אליו עוד ואז דפקתי לו את הקופסאת שימורים המסריחה על הראש. הוא נפל על הרצפה ושלולית של דם צמחה מתחת לראשו. הקופסא המסריחה התגלגלה לקצה החנות והשאירה אחריה פס אדום כהה מקווקו בצבע של האופניים שלי. הוא לא בכה ולא צעק והיה לו חיוך קטן על הפנים כשהוא מת.

Fluid Man

Fluid Man, originally uploaded by drormiler.

Someday soon this Sketch will be a painting.

Pencil on Paper
70X50 cm

יום יבוא וסקיצה זו תהיה ציור

עפרונות על נייר
70X50 ס"מ

Other Paintings.